תמ"ש 8592-11-14

תקציר

פסק הדין דן בתוקפה של מתנה בדמות מחצית הזכויות בבית שניתנה לכאורה על ידי אם קשישה, הנתבעת, לבנה, התובע, ופרשנות צוואה בדבר חלוקת הרכוש המשפחתי לאחר פטירת ההורים. הצוואה, שנחתמה על ידי שני ההורים, כללה שני חלקים: חלק א' התווה את כללי היחסים בין ההורים וחלק ב' פירט את זכויות הירושה של שני בניהם. התובעת טענה כי חלק ב' נכתב בשלב מאוחר יותר וכי ההורים התכוונו לחלוקה שווה של הרכוש בין שני האחים. עם זאת, השופט מצא כי שני החלקים מהווים צוואה אחת, דבר המצביע על כוונת ההורים להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה. זאת ועוד, מעשיה של הנתבעת בחתימה על תצהירי מתנה להעברת מחצית מזכויותיה בבית לתובע לא עלו בקנה אחד עם רצונה כפי שבא לידי ביטוי בצוואה ונראו כמושפעים מבנה השני. השופט הגיע למסקנה כי הנתבעת אינה רשאית לשנות את הצוואה וכי רצונה לכאורה לעשות כן אינו מהווה הצדקה מספקת. בנוסף, נסיבות המתנה הנטענת, לרבות חוסר מודעותו והסכמתו של הנתבע, מטילות ספק בתקפותה. ככלל, נדחתה התביעה, שביקשה להכריז על המתנה כתקפה ולהפעיל את העברת הזכויות בבית. השופטת בחרה שלא להרחיב על התנהגותם המצערת של שני הבנים כלפי אמם ועל עוגמת הנפש שהדבר גרם לה, אך התירה לפרסם את פסק הדין תוך השמטת שמות הצדדים המעורבים.