ת"פ 24632-06-15

תקציר

הנאשם הואשם בשני סעיפים של תקיפה בנסיבות מחמירות ממניע גזעני כלפי שני נהגי מוניות ערבים בירושלים. האירועים התרחשו בהפרש של 40 דקות זה מזה באותו ערב. התביעה הסתמכה במידה רבה על ראיות נסיבתיות, שכן לא היו ראיות ישירות הקושרות את הנאשם לתקיפות. לגבי האירוע הראשון, בית המשפט מצא את הנאשם לא אשם מחמת ספק סביר. למרות שהנאשם נכח במקום ורץ חזרה לאולם החתונות בעת התקיפה, השופט הגיע למסקנה כי קיים תרחיש חלופי סביר שבו הנאשם אינו התוקף או שותף. הראיות לא ביססו די הצורך כי הנאשם ביצע את העבירה או קשור למבצע העבירה מעבר לספק סביר. לגבי האירוע השני, נחה דעתו של השופט כי זיהויו של הנאשם על ידי אחד הקורבנות אמין. הקורבן תיאר את בגדיו הייחודיים של התוקף, שתאמו את מראהו של הנאשם, וזיהה אותו זמן קצר לאחר התקיפה. יתר על כן, התנהגותו של הנאשם בצילומי האבטחה, עזיבתו וחזרתו המהירה לאולם, איששה את גרסת הקורבן. עוד ציינה השופטת כי עדותו הבלתי משכנעת של הנאשם ומימוש זכות השתיקה בחקירת המשטרה חיזקו את טענת התביעה. עם זאת, השופט קבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח את הנסיבות המחמירות של "מניע גזעני" מעבר לספק סביר. הראיות לא ביססו בבירור כי ההתקפות כוונו אך ורק נגד הקורבנות בשל מוצאם הערבי. מכאן שהורשע הנאשם בתקיפה בנסיבות מחמירות אך לא בנסיבות המניע הגזעני. השופט הדגיש כי אין לראות בהחלטה כממזערת מחומרת העבירה, אלא משקפת את נטל ההוכחה המוטל על התביעה.