ע"א 414/89

תקציר

המקרה סובב סביב דייר מוגן המנהל עסק לרהיטים מנכס מושכר. המשכיר פנה לבית הדין לשכירות בבקשה לשחרר את דמי השכירות מהתקרה המקסימלית, בטענה כי עיקר עיסוקו של השוכר הוא יבוא ויצוא, וזו עילה לפטור על פי התקנות. בית הדין לשכירות ובית המשפט המחוזי הסכימו שניהם עם המשכיר. גם בית המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי עסקו של השוכר הוא בעיקרו מוטה יבוא וכי תקרת דמי השכירות אינה חלה, למרות שפעילות היבוא מתבצעת מחוץ לאתר. פרשנות הרוב לתקנות הרלוונטיות קבעה כי הפעולות הנלוות הקשורות לעסקי יבוא ויצוא יכולות להיחשב כחלק מאותם עסקים. עם זאת, השופט ד' לוין חלק על כך, וטען כי עסקי היבוא ומכירת הרהיטים של השוכר הם שני עסקים נפרדים, והאחרונים אינם זכאים לפטור מדמי שכירות. פעילות המכירות של החנות, לדברי לוין, לא הייתה פעולת עזר ישירה לעסקי היבוא, אלא פעולה עצמאית. בנוסף, הסכימה השופטת ט' אור עם דעת הרוב לקבל את הערעור, אך מטעמים שונים. אור הדגיש כי אופי העסקים שהתנהל בנכס המושכר היה בעיקר מכירת רהיטים, גם אם רהיטים מיובאים היו דומיננטיים. פסק דינו של בית המשפט העליון קיבל אפוא את הערעור וקבע כי דמי השכירות בגין הנכס המושכר אינם פטורים מגבולות מקסימליים, כאשר המשיב נושא בהוצאות המערערת בסך 6,000 ₪.