תפ"ח 18062-03-12

תקציר

הכרעת הדין מתייחסת לנאשם המואשם ברצח ובעבירות נוספות, לוקה בנפשו ואינו כשיר לעמוד לדין. בית המשפט היה צריך להחליט על תקופת אשפוזו המרבית לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש. השופטים הסכימו כי התקופה המקסימלית צריכה להיות 25 שנים, אך לא הסכימו על פרשנות החוק הרלוונטי ועל שיקול דעתו של בית המשפט בקביעת תקופה זו. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט צבי סגל, קבעה כי תפקידו של בית המשפט הוא לרשום את העונש המרבי הקבוע בחוק לעבירה המיוחסת לנאשם, ללא כל שיקול דעת לשקול תקופה קצרה יותר. השופט סגל טען כי כוונת המחוקק מאחורי התיקון הרלוונטי היא להבטיח כי תקופת האשפוז לא תעלה על העונש המרבי, וכי מתן שיקול דעת לבית המשפט יכריע את תכלית התיקון ויוביל לדיונים מיותרים וממושכים בענישה. השופט משה דרורי, בדעת מיעוט, סבר כי לבית המשפט שיקול דעת בקביעת תקופת האשפוז המרבית, במיוחד בהתחשב בפגיעה המשמעותית בזכויות הנאשם. הוא טען לפרשנות סבירה של החוק שתעניק לבית המשפט סמכות להחליט, במיוחד במקרים שבהם העונש המרבי אינו מידתי ביחס לחומרת העבירה. השופט בן ציון גרינברגר הסכים עם החלטת הרוב המעשית של תקופת מקסימום של 25 שנה, אך פירש את החוק אחרת. לדבריו, תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע מהו העונש המרבי המדויק על העבירה המיוחסת, למעט במקרים של מאסר עולם חובה, שבהם תקופת האשפוז המקסימלית נקבעת במפורש על 25 שנים. בסופו של דבר, ההחלטה הורתה על אשפוזו של הנאשם למשך 25 שנים לכל היותר, כאשר המזכירות הכינה את הצו הנדרש.