סע"ש 5495-01-18

תקציר

פסק דין זה דן בשכרם השעתי של התובעים ובמהימנות תלושי השכר שלהם, ומגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעות בדבר זכאות לשכר נטו שעתי של 30 ש"ח. התובעים, שהם מבקשי מקלט מסודן ואריתריאה, טענו כי שולמו להם שכר נמוך מהמובטח, ותלושי השכר שקיבלו היו פיקטיביים. עם זאת, השופט מצא את עדויות התובעים בלתי אמינות, וסבר כי אין זה סביר שהנתבעים יבטיחו להם שכר הגבוה ב-15% מהמקובל בענף, במיוחד בהתחשב בכך שהתובעים עבדו פחות ממשרה מלאה. עוד קבעה השופטת כי רכיבי הליבה של תלושי השכר, כגון היקף שעות העבודה והשכר השעתי, צוינו נכון, וכי התובעים ידעו והבינו את גובה שכרם השעתי. פסק הדין מתייחס גם לשאלה האם יש לראות בעירייה, אצלה עבדו התובעים, כמעסיק משותף לצד החברה שהעסיקה אותם. השופטת קבעה כי העירייה אינה מעסיק משותף, שכן לתובעים היו יחסי עבודה אותנטיים ולגיטימיים עם החברה, והעירייה לא הפגינה אף אחד מהמאפיינים של מעסיק. בנוסף, השופטת בחנה את טענות התובעים לפיטורים שלא כדין, ומצאה כי הם לא פוטרו אך גם לא נטשו את מקום עבודתם. לפיכך, לא התובעים ולא החברה זכאים לתשלומים בגין אי מתן הודעה מוקדמת. השופטת פסקה לטובת התובעים בחלק מטענותיהם, לרבות אי המצאת הסכם עבודה או הודעה מוקדמת לעובד, ובחלק מרכיבי התביעה כגון פדיון ימי חופשה, דמי חגים, קרן השתלמות ופיצוי בגין תלושים שלא כדין. החברה חויבה לשלם לכל תובע סכומים משתנים, ללא כל קיזוז בגין אי מתן הודעה מוקדמת. מנגד, דחתה השופטת את טענות התובעים בנוגע לעבודה בשעות נוספות, הפקדות לפנסיה, תוספת ותק ומתנות לחגים והלנת שכר. כל צד נצטווה לשאת בהוצאותיו.