בג"צ 669/85

תקציר

העתירה, שהוגשה על ידי ח"כ מאיר כהנא, ערערה על החלטת יו"ר הכנסת וסגניו שלא להניח על שולחן הכנסת מספר הצעות חוק פרטיות שהגיש העותר. המשיבים נימקו את החלטתם בהפעלת סעיף 134(ג) לתקנון הכנסת, המאפשר להם לסרב להצעות חוק שהן, לדעתם, גזעניות או שוללות את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. העותר טען כי החלטה זו נעדרת בסיס משפטי תקף. בג"ץ קבע כי לתקנות הכנסת, בהיותן יצירה של הכנסת עצמה, יש בסיס חוקי בחוק יסוד: הכנסת. בית המשפט קבע כי יתערב רק בנסיבות חריגות, והמקרה הנוכחי אינו מצדיק התערבות. בית המשפט הסביר כי התקנות יוצרות ומגדירות את זכותם של חברי כנסת בודדים ליזום חקיקה, ובמקרה זה פעלו המשיבים במסגרת שיקול דעתם. זאת ועוד, הדגישו השופטים שמגר, ברק ובן-פורת את הצורך בריסון שיפוטי בעניינים הנוגעים להסדרים פנים-פרלמנטריים. הם טענו כי בית המשפט אינו צריך לשבת כערכאת ערעור על החלטות הכנסת וכי החלטת המשיבים היא הפעלה לגיטימית של סמכותם. השופט לוין, אף שהסכים עם מסקנת הרוב לדחות את העתירה, הציע עילות נוספות לדחייה, תוך הדגשת שיקול דעתו של בית המשפט והיעדר ניקיון ידיו של העותר. השופט אלון הדגיש בדעת מיעוט את הצורך בריסון עצמי שיפוטי בביקורת על הליכי הכנסת ודגל במבחן סמכות תפקודית כקריטריון להתערבות שיפוטית. לפי מבחן זה, בית המשפט יתערב רק אם הייתה חריגה מסמכות, ולא על סמך המניעים או השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה. לטענתה, גישה זו נחוצה כדי לשמור על האיזון והכבוד ההדדי בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרת לשאת בהוצאות המשיבים.