בש"פ 3775/90

תקציר

פסיקת בית המשפט העליון התייחסה לחוק ההסגרה משנת 1954 ולהסכם ההסגרה ההדדית בין ישראל לבריטניה. המקרה עסק באב שנמלט מבריטניה עם בתו לאחר שהוציא אותה ממשמורת אמה באלימות. בריטניה ביקשה את הסגרתו מישראל, מה שהוביל למעצרו. הסוגיה שעמדה על הפרק הייתה האם להאריך את מעצרו של האב מעבר ל-30 יום, כפי שביקש התובע הכללי, להמתין לבקשת ההסגרה הרשמית מבריטניה. בית המשפט קיבל את ערעור היועץ המשפטי לממשלה על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את הארכה. בית המשפט קבע כי די בשיקול דעתה של הרשות העליונה, במקרה זה של היועץ המשפטי לממשלה, בנוגע להארכות מעבר ל-30 יום, וערעור אינו טעון חתימת היועץ המשפטי לממשלה. בנוסף, בית המשפט קבע כי התובע הכללי אינו צריך להצדיק את הזמן שלקח לבריטניה להכין מסמכי הסגרה. האיזון בין מניעת בריחה לבין מעצר בלתי סביר נמצא במגבלת 60 הימים להגשת עתירה. שיקולי הערבות בתיקים פליליים חלים גם על הליכי הסגרה אך אינם מספיקים; הם מלווים בשיקולים אחרים בשל אופי ההסגרה. שחרור בערבות הוא חריג נדיר במקרי הסגרה, שכן המטרה היא למלא חובה בינלאומית להסגיר את האדם הניתן להסגרה. חומרת העבירה, סיכון הבריחה ואחריותה של המדינה המתבקשת להבטיח את ההסגרה – כל אלה משקלים כנגד שחרור בערבות. במקרה זה החליט בית המשפט שלא לשחרר את האב, תוך שימת דגש על אופייה האלים של עבירתו, על סיכון בריחתו ועל אחריותה של ישראל בהליך ההסגרה.