ת"א 41055-03-16

תקציר

השופט קבע כי התובעים לא הוכיחו את זכותם לקבל פיצויים בגין הפקעת אדמותיהם במושב בית ינאי. הכלל הוא כי הזכות לקבלת פיצוי כאמור נתונה למי שהיה בעל הקרקע בעת ההפקעה, שבמקרים אלה התרחש בשנות החמישים והשישים. התובעים, שרכשו את המקרקעין מאוחר יותר, לא הצליחו להוכיח כי הזכות לפיצויים הורישה להם, נמכרה, הוקצתה או הועברה אליהם בדרך אחרת. השופט מצא את עדויותיהם, הראיות היחידות שהוצגו, לא משכנעות, במיוחד בהיותם בעלי עניין. יתר על כן, השיהוי הממושך בתביעות – חלק מהמקרים למעלה מ-40 שנה – העלה בעיות ראייתיות והעביר את נטל ההוכחה אל התובעים. בנוסף, בחוזי המכר צוין במפורש שטחי מגרשי המגורים שנרכשו, שאינם כוללים את השטחים המופקעים. עוד קבע השופט כי ישעיהו שטרן, שתביעתו התבססה על ירושה מאביו, לא הצליח להוכיח כי לאביו היו זכויות כלשהן באחת החלקות המקוריות (22), ולכן אינו יכול לרשת את הזכות לפיצויים בגין הפקעתה. באשר לזכויות אביו בחלקה אחרת (23), שטרן לא הוכיח כי לא שולמו פיצויים, ונטל ההוכחה בעניין זה היה עליו. השופט הורה לתובעים לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורכי דין בסך 40,000 ₪.