עת"א 17260-08-21

תקציר

העתירה, שהוגשה על ידי אסיר שחשבון הקנטינה שלו עוקל על ידי המרכז לגביית קנסות בגין אי תשלום פיצויים שהוטלו עליו בתיק פלילי, מעלה שתי טענות עיקריות. ראשית, היא מופנית כלפי המרכז, ומערערת על סמכותו של בית המשפט לדון בערעור על החלטת המרכז. שנית, הוא מכוון כלפי שירות בתי הסוהר, בטענה שהם לא סיפקו הגנה מספקת לחשבון הקנטינה שהוחרם. בא כוח העותר טוען כי ההחלטה מפרה את תנאי מאסרו, ולפיכך נופלת תחת סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר, המאפשר לאסירים להגיש עתירות נגד רשויות המדינה בעניינים הקשורים למעצרם או למעצרם. מנגד, טוען בא כוח המשיבים כי רק לבג"ץ יש סמכות לדון בהתנגדויות להחלטות המרכז. השופט מצדד במשיבים ומסביר כי ללא הוראת חוק ספציפית הקובעת את זכות הערעור – הנעדרת במקרה זה – לא ניתן ליצור אותה באופן שרירותי. השופט מפנה למספר פסקי דין קודמים שדחו אף הם עתירות דומות מחוסר סמכות, ומדגיש כי דרך הפעולה הראויה, כל עוד החוק לא תוקן, היא לעתור לבג"ץ. יתר על כן, השופט דן בפקודת בתי הסוהר ומדגיש כי עתירת אסיר צריכה להתייחס אך ורק למעצרו או מעצרו של העותר; מכאן, שעתירה זו, שעניינה תשלום פיצויים, אינה ראויה במקרה זה. אשר לטענות נגד שב"ס, השופטת מכירה בחובתם להבטיח תנאי כליאה הולמים, אך קובעת כי די בהגדרת העותר כאסיר נזקק, תוך הגנה על קצבה חודשית של 110 ש"ח מפני החרמה. עם זאת, השופט תוהה אם סכום זה מספיק כדי להבטיח את צרכיו הבסיסיים של האסיר ומורה לבאי כוח הצדדים להגיש טיעונים נוספים בעניין זה. השופט מגיע למסקנה כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בערעור על החלטת המרכז, אך משאיר מקום לדיון נוסף בשאלת ההסתפקות בקצבה החודשית המוגנת.