ת"א 40565-12-15

תקציר

השופטת מצאה כי יש לדחות את תביעת התובעת לזכויות בחלקת קרקע במושב אמירים ממספר טעמים. ראשית, התביעה מיושנת מכיוון שהיא לא הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות הרלוונטית של 15 שנה. זכות התביעה התעוררה לאחרונה בשנת 1998 כאשר נמסר לתובע כי אין לו זכויות בנכס, אך התביעה הוגשה 17 שנים מאוחר יותר. שנית, סיווגו של הנכס כחלקה ולא כעיזבון הוא משמעותי שכן הבעלות בעיזבון קשורה לחברות במושב, שאין לתובע, ועל פי תקנות המושב אדם יכול להחזיק בעיזבון אחד בלבד. שלישית, התובע לא הציג כל הסכם בכתב המעגן את זכויותיו הנטענות במקרקעין, וזכויות השימוש שהוענקו להוריו היו אישיות ולא תורשתיות, ולכן לא ניתן היה להורישן. גם ההיתר להתגורר בארץ היה כפוף להסכם הרישיון שאסר על כל העברת זכויות ללא הסכמת הסוכנות היהודית. כמו כן, נדחית טענת התובע כי היה על המושב והסוכנות להגיש בקשה להקצאת החלקה מטעמו, שכן המושב מנהל חלקות לא מוקצות ויכול להעניק זכות מגורים לפי שיקול דעתו מבלי לערב את רשות מקרקעי ישראל. לבסוף, הדגישה השופטת כי רשויות מנהליות אינן כבולות להחלטות ולמדיניות העבר, ולתובעים אין זכות קנויה להמשך יישום מדיניות קודמת שתיטיב עמם, במיוחד בכל הנוגע לניהול נכסי ציבור. לאור נקודות אלה, החליטה השופטת לדחות את התביעה והורתה לתובעים לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לכל אחד מהנתבעים.