תמ"ש 10296-04-19

תקציר

התובע, קשיש בשנות התשעים לחייו, היה בעל מבנה והעסיק את הנתבע, בנו, כמנהל, עורך דין ונאמן במשך למעלה מעשור. התובע התכוון להשאיר את המבנה לילדיו לאחר מותו. הנתבע ניהל את הבניין ואת כספיו של התובע ללא מעורבותו וקיבל שכר עבור עבודתו. בהמשך התברר לתובע כי הנתבע צבר חובות גדולים על שמו וכן נטל לעצמו נכסים שונים, לרבות משרד וזכויות בגג ובהיתרי בנייה, ללא ידיעתו או הסכמתו של התובע. הנתבע מכר גם חנות שנבנתה על אדמת התובע ושלשל לכיסו את התמורה, דבר שגרם לקרע במערכת היחסים ביניהם. בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו התובע יחלק את הבניין בין ילדיו בעודו בחיים. במסגרת ההסכם תעביר התובעת לנתבעת את החלק היקר ביותר בבניין, החנויות הצפוניות, בתמורה למשרדו של הנתבע, וסכום כסף. התובע אף חתם על הסכם שיפוי המונע ממנו לחזור בו מהמתנה. בהמשך התברר לתובע כי הנתבע משך שלא כדין מחשבונותיו למעלה מ-1.5 מיליון ₪. התובע תבע את הנתבע וביקש לבטל את הסכמי הפשרה והמתנה ולקבל בחזרה את הכספים שנמשכו מחשבונותיו. בית המשפט פסק לטובת התובע. בית המשפט קבע כי ההסכמים נחתמו תחת לחץ וכי הנתבע ניצל את מצוקתה של התובעת ואת מצבה הפגיע. בית המשפט הדגיש את חוסר איזון הכוחות בין הצדדים, וציין כי הנתבע היה עורך דין מנוסה והתובע לא היה מודע לעסקיו ולענייניו המשפטיים. נמצא כי הנתבע איים לעכב את מכירת הבניין ולהגדיל את חובות התובע אם לא יסכים לפשרה. עוד ציין בית המשפט כי הנתבע המשיך להעלות דרישות חדשות גם לאחר חתימת ההסכמים, מה שהעמיד את התובע במצב בו לא נותרה לו ברירה אלא להסכים. באשר לתביעה הכספית, מצא בית המשפט כי הנתבעת אכן משכה את הסכומים הנטענים מחשבונותיה של התובעת ללא רשות. הנתבע לא הצליח להוכיח כי משיכות אלו היו כדין, ובית המשפט הורה לו להשיב לתובע 595,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. השופט הגיע למסקנה כי מדובר במקרה קיצוני המצדיק את ביטול ההסכמים והשבת הרכוש, למרות שהנתבע ביצע את חלקו בהסכם ושיפץ את החנויות.