ב"ל 13673-09-22

תקציר

התובע, שעבד אצל שני מעסיקים במשך שתי תקופות שונות, טען כי הוא סובל מחבלות בידיו בשל אופי עבודתו. הוא טען כי עבודתו כללה שימוש אינטנסיבי בכפות ידיו, מה שגרם למיקרוטראומה. במשך תקופת ההעסקה הראשונה חילקה התובעת קופסאות משקאות חריפים בתחנות דלק ובחנויות. הוא טען כי השתמש בעגלת משטחים ידנית במשך עד חמש שעות ביום, מה שלדבריו דרש תנועות מעגליות של פרקי הידיים. עם זאת, מעדותו עלה כי העבודה לא הייתה פשטנית כל כך, וכללה תנועות שונות אחרות, כגון הגבהה והורדה של פרקי כף היד, ולחיצה וכיפוף ידית העגלה. הוא גם לא יכול היה להעריך במדויק את הזמן שהוקדש לשימוש בעגלת המשטחים. יום העבודה כלל גם שעות נהיגה משמעותיות. ככלל, בית הדין מצא כי עבודתה של התובעת כללה מגוון פעולות ולא בודדה תנועות חוזרות לפרקי זמן משמעותיים, ומכאן שהדרישה למיקרוטראומה לא התקיימה. במהלך תקופת ההעסקה השנייה עבד התובע בחברת חטיפים, נהג במלגזה ובמשאית, העמס ופיזר סחורה. לטענתו, המלגזה ישנה ורוטטת, וכי מדובר בשימוש בכלי רוטט. עם זאת, התובע לא הביא כל ראיה לכך, וכן נמצא כי לא נהג במלגזה במשך פרקי זמן משמעותיים - לעיתים כלל לא, שכן היה עובד לצד עובד אחר שהפעיל אף הוא את המלגזה. התובע גם לא יכול היה לאשר את התדירות בה עבד כמלגזה בימים בהם לא עסק בחלוקת טובין. שוב, אופי העבודה היה כרוך בשעות ארוכות של נהיגה, אשר הגבילו את הזמן שהוקדש לפעילויות אחרות. בית הדין הגיע למסקנה כי אין די ראיות לתמוך בטענת התובע כי ביצע תנועות חוזרות ונשנות בכפות ידיו, או כי עבד עם כלים רוטטים לפרקי זמן משמעותיים. לכן, טענתו, שהתבססה על תיאוריית המיקרוטראומה, לא הצליחה להצליח. התביעה נדחתה, ללא צו להוצאות, והזכות לערער על ההחלטה בתוך 30 יום נשמרה.