ע"א 2526-12-17

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב סוגיית ההסכמה והחריגים למשלוח דברי פרסומת באמצעות מסרונים לפי סעיף 30א לחוק התקשורת. בית משפט קמא קבע כי המערערת, אשר שלחה למשיב עשרים וארבע מסרונים ובהם דברי פרסומת, לא קיבלה את הסכמתו המפורשת של המשיב ולא עמדה בתנאי החריגים. כתוצאה מכך, חויבה המערערת לשלם פיצוי מקסימלי של 1,000 ₪ בגין כל הודעה, בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. המערערת ערערה על פסק דין זה, וטענה כי המשיב הסכים, כי מתקיימים התנאים החריגים, וכי יש להפחית משמעותית את סכום הפיצוי. ערכאת הערעור הסכימה עם המערער בכל שלוש הנקודות. ראשית, נמצא כי חתימת המשיב על טופס הצטרפות למועדון הלקוחות של המערערת היוותה הסכמה מפורשת, למרות שהסתיר את מספר הטלפון הנייד שלו בטופס. שנית, בית המשפט קבע כי התקיימו שלושת התנאים המצטברים לחריג שבסעיף 30א(ג): המשיב מסר את פרטיו במהלך רכישה, המפרסם הודיע לו על קבלת פרסומת פוטנציאלית, והמפרסם הציע לסרב לחומר כאמור. שלישית, בית המשפט טען כי גם אם לא ניתנה הסכמת המשיב, הנסיבות אינן מצדיקות את הפיצוי המרבי, במיוחד בהתחשב באפשרות הקלה להשיב להודעות ולבקש את הפסקתן, דבר שהמשיב לא עשה בתום לב. במקום זאת, הוא צבר הודעות לאורך זמן כדי לבסס טענה גבוהה יותר. לפיכך התקבל הערעור, והמשיב חויב לשלם את שכר טרחת עורך דינו והוצאותיו של המערער.