בש"פ 2271/21

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לעתירה לגילוי ראיות חסויות בתיק פלילי. השופט משרטט את המבחן הדו-שלבי לעתירות מסוג זה, שעניינו ראשית קביעה האם החומר המבוקש אכן חסוי, ושנית בחינה של מהות החומר וחשיבותו להגנה. השופט מדגיש כי אם הראיה חיונית להגנה, היא עשויה לגבור על הצורך בחיסיון. עם זאת, אם הדבר אינו חיוני, על בית המשפט לאזן בין יתרונות הגילוי לטובת ההגנה לבין הפגיעה הפוטנציאלית באינטרסים ביטחוניים. במקרה זה, השופט מוצא כי חשיפת החומר החסוי תפגע באינטרס הציבורי ולא תסייע להגנתו של העותר. הם שוקלים את בקשות העותר לקבלת פרטי חקירה ותמלילים ומגיעים למסקנה כי מסירת פרטים נוספים עלולה לפגוע בחיסיון המידע. בנוסף, השופט בוחן את התזכירים מחקירותיו של העותר ומוצא כי החומר החסוי אינו מועיל להגנה, שכן קיימים מזכרים רבים אחרים שאינם חסויים. זאת ועוד, באשר לחומר הנוגע להפעלת העותר על ידי אנשי השב"כ, מציינת השופטת כי כתב האישום אינו מייחס לעותר עבירות כלשהן הקשורות למבצע. מאחר שהאירועים בכתב האישום קדמו לפעולה זו, קובע השופט כי החומר אינו נחוץ להגנתו של העותר. עוד מציינת השופטת כי העותר כבר מודע לנסיבות הפעולה ומכיר את הראיות הרלוונטיות. לפיכך, העתירה אינה עומדת בקריטריונים של ראיות הגנה חיוניות. משכך, דוחה השופט את העתירה וקובע כי יש לעמוד על חסותו של החומר, ובקשת העותר לחשיפתו נדחית.