עע"מ 2611/08

תקציר

ענייננו בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ארנונה שנגבתה מהמערער, אשר טוען כי הוטלו שלא כדין מאחר שמעולם לא החזיק בנכס המדובר. המערער טוען כי חתימתו על הסכם השכירות בנכס זויפה וכי הודיע על כך למשיב אך לא קיבל מענה פורמלי עד שפעולות הגבייה איימו על ביתו. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירת המערער בשל שיהוי חמור בהגשה וחוסר בהירות בטענותיו. צוין, כי דרישות התשלום נעשו במועדים שונים, אשר אפשרו למערערת הזדמנות לממש את כוונת העירייה לגבות את החוב. בית המשפט לא מצא הצדקה להתערב בקביעה זו, והדגיש כי העתירה נדחתה ללא סיבה. הודגש כי האפיק המתאים לתביעות מסוג זה הוא מינהל הארנונה וועדת הערר ולא בית המשפט לעניינים מנהליים. בפסק הדין נקבע כי בעוד שלבתי המשפט שיקול דעת להתיר טענות שלא הועלו בהליכי התנגדות, הדבר צריך לקרות רק במקרים בעלי חשיבות ציבורית, שמקרה זה לא עמד בהם. העירייה פעלה על סמך מידע שנמסר ולא הייתה לה חובה לחקור מעבר להודעה שנמסרה. טענתו של המערער לזיוף נקבעה כבלתי מבוססת, שכן לא הוצגו תוצאות חקירת משטרה. עודדו את הצורך של המערערת לנקוט בהליכים אזרחיים נגד בעלי הנכסים, בהתאם למסגרת המשפטית המצופה מבעלי הנכסים להודיע לעיריות על כל שינוי בהחזקה. בסופו של דבר, הערעור נדחה בשכר טרחה מתון שהוטל על המערער. השופטים ציינו את מורכבותם של חוקי הארנונה ואת הצורך בפישוטם, והדגישו את האילוצים העומדים בפני הרשויות המקומיות ביעילות גביית המסים.