ת"א 1607-03-20

תקציר

פסק הדין דן בתביעה שהגישה בעלת חנות לחיות מחמד, בטענה כי פוסטים של לקוחה ברשת על העסק שלה השמיצו אותה. השופט פותח בתיאור המתח בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי, לבין הקריטריונים לקביעת לשון הרע לפי הדין הישראלי. הפרסום הראשון, המבטא את התרשמותו האישית של הנתבע מ"גורים המוחזקים בכלובים קטנים", אינו נחשב לשון הרע, שכן אין בו כדי להשפיל או לבזות את התובע. הפרסום השני, לעומת זאת, מציג את התובעת באופן שלילי בטענה להתעללות בבעלי חיים, המהווה לשון הרע שכן היא עלולה לפגוע בשמה הטוב ובעסקיה. לאחר מכן בוחן השופט האם הנתבע יכול לתבוע הגנות משפטיות מפני תביעת לשון הרע זו. היא אינה מצליחה להוכיח את אמיתות טענות הפרסום, שכן הראיות שהוצגו – דוחות פיקוח ישנים והפרות לכאורה של חוק צער בעלי חיים על ידי התובע – אינן תומכות בחומרת ההאשמות שהועלו. הנתבעת גם אינה מצליחה להוכיח את תום לבה, שכן בית המשפט אינו מוצא זדון או כוונה לפגוע מצד התובעת. מאחר שהנתבעת אינה מצליחה לתבוע הגנות כלשהן, פוסקת השופטת לטובת התובעת ופוסקת לה פיצוי בסך 50,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין. בקשת התובע להתנצלות שפורסמה נדחית, שכן בית המשפט סבור שאין לו סמכות להורות על כך. השופטת דוחה את הטענה בדבר פרסום אחר של הנתבעת, שכן התובעת לא ציינה זאת במפורש בכתב תביעתה ולא ביקשה פיצוי בגינו. כל צד אחראי להוצאות המשפטיות שלו בנוגע לפרסום ספציפי זה.