תמ"ש 24826-06-18

תקציר

פסק הדין הנדון נסוב סביב חוזה מתנה שנחתם על ידי קשיש, הנתבע מס' 1, המעביר את כל זכויותיו לבת זוגו, הנתבעת מס' 2. התובעים, ילדיה של הנתבעת מס' 1, טענו כי יש לבטל את חוזה המתנה בשל עושק אביהם, חוסר כשירות נפשית והשפעה בלתי הוגנת של הנתבעת מס' 2. השופטת ניתחה בהרחבה את עדותו של הנתבע מס' 1, אשר הביע אמון מלא בנתבעת מס' 2 וכעס כלפי התובעים על שניסו להתערב ביחסיו החוזיים עם הנתבעת מס' 2. השופטת התייחסה גם לנסיבות שהובילו לחתימת חוזה המתנה, לרבות החיפזון וחוסר ההיגיון הכלכלי העומד מאחוריו, וכן לחוסר השקיפות מצד הנתבעים. נמצא כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות להוכחת חוסר כשירות נפשית מצד הנתבעת מס' 1. השופטת ציינה כי נראה כי תמימותו של הנאשם וחוסר הבנתו את תוצאות מעשיו נובעים מתמימות או אמון עמוק בנאשם מס' 2, ולא מחוסר כשירות נפשית כלשהי. באשר לטענת העושק, הסכימה השופטת כי התקיימו כל שלושת יסודות העושק - מצוקה, ניצול ותנאי חוזה גרועים. עם זאת, הנתבע מס' 1 לא ביקש לבטל את החוזה בעצמו ואף ויתר על הזכות לעשות כן, תוך עמידה על תוקפה של המתנה. השופטת הדגישה כי הזכות לבטל חוזה מחמת עושק היא אישית ואינה ניתנת להעברה, ולכן התובעים לא יכלו להפעיל הוראה זו. זאת ועוד, כעסו של הנתבע מס' 1 כלפי התובעים והתעקשותו על תוקפה של המתנה, למרות שהבין כי כל זכויותיו הועברו, הוכיחו כי הוא לא נוצל על ידי הנתבע מס' 2. במקום זאת, מעשיו נבעו מיחסיו העכורים עם ילדיו. השופטת התייחסה גם לסוגיית ההשפעה הבלתי הוגנת, נוכח היחסים המיוחדים בין בני זוג. הנאשמים הביאו ראיות מספיקות כדי להראות כי המתנה הייתה מעשה וולונטרי מצד הנאשם מס' 1, המונע מרצונותיו שלו ולא מהשפעה בלתי הוגנת מצד נאשם מס' 2. בסופו של דבר, דחה השופט את התביעה, והדגיש כי התוצאה מכבדת את רצונו וכבודו של הנתבע. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. בנוסף, נדרשו הנתבעים לרשום הערה בדבר זכות המגורים של הנתבע מס' 1, כפי שנקבע בחוזה המתנה.