ת"צ 49706-02-18

תקציר

התיק דן בחוקיותם של קנסות חניה המוטלים על ידי רשות מקומית והאם ניתן להגיש תביעה ייצוגית בעילה של השבת כספים שנגבו מקנסות אלה. לטענת התובעים, היעדר חוק עזר המסדיר קנסות אלה משמעותו שהם הוטלו שלא כדין וללא סמכות. עוד הם טוענים כי הקנסות משרתים כלכלית את צרכי הרשות ולכן יש לראות בהם "תשלומי חובה" כאמור בסעיף 11 לתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות. משמעות הדבר, לטענתם, היא שניתן להגיש תביעה ייצוגית להשבת רכושם. הנתבע, לעומת זאת, מפנה לפסק דין של בית המשפט העליון בעניין איגרא, הקובע כי קנסות חניה שהוטלו בהליך פלילי אינם ניתנים לערעור באמצעות תביעה ייצוגית, שכן חוק תובענות ייצוגיות מתייחס להליכים אזרחיים. קנסות מסוג זה, טוען הנאשם, הם אמצעי ענישה ואינם יכולים להיחשב כ"תשלומי חובה". השופט במקרה זה מסכים עם פרשנותו של הנתבע לחוק וטוען כי ההבחנה של התובעים בין מקרה איגרא לבין המקרה שלהם היא מלאכותית. השופט מדגיש כי לא ניתן להשתמש בחוק התובענות הייצוגיות כדי לעקוף את השלכות ההליך הפלילי וכי יש לערער על קנסות חניה בזירה הפלילית. יתר על כן, השופט מדגיש כי פסיקת בית המשפט העליון בפרשת איגרא קובעת במפורש כי קנסות חניה אינם מהווים "תשלומי חובה". לפיכך, הבקשה לתביעה ייצוגית בעניין השבת כספים שנגבו מקנסות חניה נדחית. התובעים יצטרכו לשלם לנתבע הוצאות בסך 10,000 ₪.