דנ"פ 6453/22

תקציר

פסק הדין עוסק בדחיית בקשה לדיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון שעניינו תקנה 21 לתקנות, הנוגעת להטלת הוצאות בהליך פלילי. בפסק הדין נקבע כי אף אחד מהקריטריונים המפורטים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 – כגון סתירה לפסקי דין קודמים של בית המשפט העליון או חשיבותו וחידושו של פסק הדין – לא התקיים כדי להצדיק דיון נוסף. למרות שהצדדים הסכימו כי פסק הדין חדש ומעורר קשיים, אלה לא נמצאו משמעותיים דיים כדי להצדיק דיון נוסף. ההחלטה מאשרת כי ערעור על הוצאות שהוטלו במסגרת הליך פלילי לפי תקנה 21 יכול להיעשות רק בתום הליכים אלה. למרות ההכרה באתגרים פוטנציאליים של מניעת ערעורים מיידיים על פסיקת הוצאות, פסק הדין עוקב אחר תקדים, ומציין הגבלות דומות על ערעור על החלטות ביניים בתיקים פליליים. הטלת הוצאות כאלה מתוארת כאמצעי חריג, שיש ליישמו במשורה, והשופטים נדרשים לפרט את הסמכות בעת הטלת הוצאות כאלה. במקרה דנן, המבקש חויב בהוצאות גבוהות ללא הבהרה מתאימה וללא זכות לטעון לפי תקנה 21(ב). עם זאת, בפסק הדין הודגש כי המצוקה שחווה המבקש במקרה ספציפי זה אינה עומדת ברף הדרוש לדיון נוסף, שכן העיקרון הכולל נותר איתן. למבקש שמורה הזכות לערער על אופן השימוש בסמכות הטלת ההוצאות באמצעות ערעור לאחר סיום ההליך הפלילי. משכך, נדחתה הבקשה לדיון נוסף, כמו גם בקשת הסנגור להצטרף להליך המתנהל.