ע"א 226/87

תקציר

בית המשפט העליון דן בערעור שעניינו של מערער אשר לאחר שנפגע בתאונת עבודה והוערך תחילה עם 0% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, בהמשך הסתפק בפיצוי קטן מול המבטחת. עם זאת, לאחר שנקבעה לו נכות של 100%, הוא ביקש לבטל את הסדר הפשרה בטענה למחלת נפש או חולשה בעת החתימה. בית המשפט קבע כי המערערת לא הצליחה להוכיח את אי הכושר הנפשי שהיה מבטל את החוזה, והדגיש את הקושי שבהוכחה זו לאורך זמן. עוד צוין כי הוכחת חולשה נפשית לפי חוק החוזים מחייבת ראיות לניצול לרעה ולתנאי חוזה בלתי סבירים, שאף אחד מהם לא הוכח די הצורך על ידי המערערת. העדר ראיות של המערער בדבר ידיעת המבטח על מצבו הנפשי ועיתוי העלאת המחלוקת החלישו עוד יותר את עניינו. בנוסף, לא הוכח קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה. בית המשפט הדגיש את חשיבות היציבות המשפטית בהסכמי פשרה, והדגיש את הפגיעה הפוטנציאלית בפרקטיקות הביטוח אם ניתן יהיה לערער בקלות על הסכמים כאלה זמן רב לאחר סיומם. הערעור, שהובא שנים רבות לאחר ההסכם המקורי, נדחה בשל ראיות חסרות בסיס וטעויות פרוצדורליות, והמערערת חויבה לשאת בהוצאות המשפט של המשיב.