ת"א 50692-04-19

תקציר

בבעלות הנתבע חנות, 19/24 שחלקים ממנה רכש, ו-5/24 חלקים מהם הוא מחזיק בשכירות מוגנת. התובעים, שירשו את החנות מאבי הנתבעת, טענו כי יש לפנות את הנתבעת מכמה סיבות. ראשית, התובעים טענו כי הנתבע נטש את החנות. עם זאת, השופט מצא כי הנאשם לא עזב פיזית את החנות, ואף לא התכוון לנתק את הקשר עמה – להיפך, הוא ניהל בה את עסקיו ברציפות. שנית, התובעים טענו כי הנתבעת השתמשה בחנות באופן שונה מהמטרה הנקובה בהסכם השכירות – בעוד שבחוזה השכירות צוין כי מטרת החנות היא נגרות, הנתבעת מכרה כלי בית ועתיקות. השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי מאחר וקודמו של התובע, אביה של הנתבעת, לא התנגד לשינוי השימוש למעלה משלושים שנה, יש לראות בו הסכמה ולכן אינו יכול להוות עילה לפינוי. שלישית, התובעים טענו כי הנתבע איבד את זכות הדיירות המוגנת בכך שהשכיר את החנות בשכירות משנה לבנו ולחברה. השופטת דחתה טענה זו, וציינה כי החוק אינו אוסר על חכירת משנה, וכי סביר להניח שקודמם של התובעים הסכים לכך. זאת ועוד, שתיקתם של התובעים במשך ארבע שנים, במהלכן לא התנגדו לחכירת המשנה, פעלה לרעתם. לבסוף, באשר לטענת התובעים כי הנתבע איבד את מעמד הדייר המוגן בשל אי תשלום דמי שכירות, קבע השופט כי מאחר שהתובעים לא דרשו דמי שכירות ולא הודיעו לנתבעת כי ברצונם לחדש את תשלומי השכירות, היה מוצדק לנתבע להאמין כי דמי השכירות בוטלו. לפיכך, תביעת הפינוי נדחתה, והתובעים חויבו בהוצאות המשפט של הנתבע.