עמ"ש 3465-10-11

תקציר

הערעור הוא על החלטת בית המשפט המחוזי שלא להחזיר את ילדיהם של הורים גרושים לספרד, שלטענת האב היא מקום מגוריהם הרגיל. השופט מסכם את הרקע לתיק, הנוגע לאזרחים ישראלים שעברו לספרד בשנת 2007 אך מעולם לא השתלבו בה - הילדים לא הלכו לבית הספר, לא למדו ספרדית, ומעמדה של המשפחה היה של מהגרים בלתי חוקיים. הנישואים התפרקו והאם חזרה לישראל עם הילדים פעמיים; בפעם הראשונה, לאחר 10 ימים; השנייה, ככל הנראה באופן סופי, במאי 2010. האב טוען כי האם חטפה את הילדים ולא הסכימה להרחקתם מספרד. עם זאת, השופט מקיים את החלטת בית המשפט המחוזי שלא להורות על החזרתם, בנימוקים שונים. ראשית, הם קובעים כי ספרד אינה יכולה להיחשב למקום מגוריהם הרגיל של הילדים, בהתחשב בארעיות מצבה של המשפחה שם. שנית, התנהלותו של האב מעידה על כך שהוא קיבל את הוצאת הילדים, למרות טענותיו ההפוכות. השופט מציין כי האב פעל במהירות במהלך החטיפה הראשונה, הקצרה, אך לא עשה דבר במשך חודשים לאחר החטיפה השנייה, וחוסר המעש שלו גרם לאם להאמין שהוא הסכים לכך. השופט גם חולק על הסברו של האב כי הוא התמהמה בהליכים משפטיים בשל שכר טרחת עורך דין יקר, ומצא כי הוא מיוצג על ידי עורכי דין לאורך כל הדרך והיו לו האמצעים הכספיים לנהל את התיק. לבסוף, השופט מציין כי מהירות הפניות על פי המשפט הבינלאומי תלויה בדחיפות המצב, שנראה כי האב אינו מעוניין לפתור. לפיכך, הערעור נדחה, והאב נדרש לשלם את הוצאות המשפט של האם.