ת"א 51882-04-21

תקציר

התובע, המייצג את עיזבון אביו המנוח, טען כי המועצה המקומית הפרה את חובתה כלפי אביו, עו"ד מצגר, לשנות את ייעוד הקרקע שלו משימוש חקלאי לשימוש מגורים, במסגרת תכנית שהמועצה מקדמת. התובע טען כי אביו משך את התנגדותו לתוכנית ניקוז וויתר על זכותו לפיצויים בגין הפקעה שנכללה בתכנית הניקוז, לאור התחייבות המועצה לשנות את ייעוד אדמתו. המועצה טענה כי היא רק התחייבה לכלול את הקרקע של עו"ד מצגר בתחום התוכנית ולא התחייבה לשנות את הייעוד. השופט בחן בקפידה את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. היא הגיעה למסקנה כי התובע לא הצליח לשכנע אותה כי המועצה התחייבה להשיג תוצאה ספציפית, קרי שינוי ייעוד הקרקע. פרוטוקול הישיבה בין עו"ד מצגר, מהנדס המועצה מר רפפורט וגורמים רלוונטיים נוספים, כמו גם התכתבויות והתנהלות שלאחר מכן, הצביעו על כך שווירודו של עו"ד מצגר מפיצויים מותנה בקבלת קרקע לבנייה במסגרת התוכנית, ולא בהתחייבות המועצה לשינוי הייעוד. עוד קבע השופט כי המועצה לא נתנה התחייבות "השתדלות", שכן התחייבותו של מר רפפורט לא הייתה בסמכותו ונעדרה את אישורם של גופי המועצה המוסמכים. כמו כן, התייחסה השופטת לסוגיית ההתיישנות, וציינה כי קשה לקבל את טענת המועצה כי עילת התביעה קמה בשנים 2001, 2006 או 2013, שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות המועצה וייצוגה כלפי עו"ד מצגר ובית המשפט בתיק קשור אחר (ברץ). המועצה המשיכה להציג מצג לפיו היא מנסה לשנות את הייעוד גם לאחר תאריכים אלה. לפיכך, עקרונות של תום לב, הגינות והשתק שיפוטי מנעו מהמועצה לטעון להתיישנות. בסיכומו של דבר, דחה השופט את התביעה לגופה, והורה לתובע לשלם את הוצאות המועצה, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 60,000 ₪, וכן הוצאות עדים ומומחה.