ת"ט 43279-06-19

תקציר

התיק נסוב סביב מספר המחאות שנמשכו על חשבון הבנק של הנאשם, אשר הוצגו להוצאה לפועל אך סורבו על ידי הבנק. התובעים, שקיבלו את הצ'קים במהלך עסקיהם, טענו כי הנתבע אישר לאחרים לעשות שימוש בחשבונו ולכן יש להטיל עליו אחריות לפירעון שווי הצ'קים. הנאשם טען כי הצ'קים נגנבו ממנו וחתימתו זויפה. השופט פתח בהתוויית תכליתו ועקרונות היסוד של דיני השטרות, המאפשרים עסקאות מסחריות פשוטות, מעניקים לשטרות מעמד הדומה למטבעות, ומטביעים בהם נכסים הן של בעלות והן של חוזה. טענות הנתבע בדבר אי שקידת הנאותות של התובעים בהחזקת השיקים, וטענותיו בדבר זיוף וגניבה, נדונו. השופטת ציינה כי על הנאשם מוטל נטל ההוכחה בעניינים אלה, וכי עדותו אינה אמינה, ומאופיינת בחוסר עקביות וסתירות. השופט מצא כי סביר להניח שהנאשם התיר לאחרים להשתמש בחשבון הבנק שלו, מסקנה הנתמכת בהימנעותו של הנאשם מלהציג ראיות, בעדויותיו המשתנות ובחוסר יכולתו להסביר עסקאות מסוימות. יש לציין כי הנתבע לא ביסס את טענתו לגניבה, וחוות דעת המומחה אישרה כי החתימות על הצ'קים אינן שלו. באשר להחזקת התובעים בצ'קים, קבע השופט כי התובעים הפגינו תום לב והתחשבות, ועמדו בדרישות להחזקה ראויה לפי פקודת השטרות. השופטת דחתה גם את טענת הנתבע בדבר חוסר היכרות עם התובעים, והדגישה כי הצ'קים נסחרו באמצעות צדדים שלישיים, וכי ניסיונם הקודם של התובעים עם כיבוד המחאות הנתבעת חיזק את תום לבם. לאור האמור, פסק השופט לטובת התובעים, והורה לנתבעת לפרוע את שווי השיקים, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין. עוד קבע השופט כי התובעים יכולים להמשיך בהליכי הוצאה לפועל.