ת"א 216/01

תקציר

התובעים, שהם צאצאיו של מוסטפא מרעי דיב, טענו לזכויות בשתי חלקות קרקע הרשומות על שם נפקדים. הם הציגו הסכם שנחתם לכאורה בשנת 1946 בין אביהם המנוח לבין נפקד, המעביר את זכויותיו של האחרון בחלקות לאביהם של התובעים. הנתבעים הם רשות הפיתוח, מינהל מקרקעי ישראל ואנשים פרטיים שרכשו חלקים מהמגרשים מרשות הפיתוח. השופט מצא מספר סתירות וחוסר עקביות בטענות התובעים. ראשית, לא היה זה סביר שהתובעים ובני משפחתם לא היו עושים שימוש בהסכם במשך עשרות שנים, אילו אכן נערך בשנת 1946. שנית, התובעים לא הסבירו מדוע הזכויות בחלקות לא נרשמו בטאבו, תוך מתן נימוקים לא משכנעים. שלישית, השופט מצא את רישומי המנהל האזרחי אמינים יותר מטענות התובעים, וציין כי ההסכם הוצג רק בשלב מאוחר, לאחר הגשת התביעה. רביעית, לא הוכחה חזקתם של התובעים במקרקעין, בעוד נתבעים אחרים העידו כי החזיקו במקרקעין מיד לאחר עסקאותיהם עם המינהל. חמישית, השופטת לא השתכנעה כי ההסכם נחתם על ידי הנפקד ומתוארך לשנת 1946, וציינה כי האיחור של התובעים בהצגת ההסכם הפריע לאימות החתימות. שישית, התובעים לא הצליחו להוכיח כי העברת הזכויות מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח הייתה שלא כדין. השופטת דחתה גם את הטענות בדבר זיהוי החלקות ומידת הראייה הנדרשת, וציינה כי ראיות התובעים אינן מספקות ואינן משכנעות. כמו כן, קיבלה השופטת את עמדת רשות הפיתוח כי השיהוי של התובעים בהגשת התביעה חסם את זכותם לעשות כן, מה גם שהוא גרם לקשיים ראייתיים ופגע באינטרסים של הרוכשים בתום לב. לבסוף, הגיעה השופטת למסקנה כי רישום המקרקעין המוסדרים מהווה ראיה חותכת לזכויותיהם של הרשומים כבעלים, והתובעים לא נכללו בחריגים כלשהם. משכך, נדחתה התביעה, והתובעים חויבו בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי הדין.