עת"מ 30324-01-17

תקציר

פסק הדין דן בזכות לחינוך ובחובות המדינה והרשויות המקומיות בנוגע למתן מוסדות חינוך והעלויות הכרוכות בהם. מוקד המקרה הנדון הוא האם הרשות המקומית אחראית למימון הסעות התלמידים לבתי ספר מחוץ ליישובם. החוק קובע כי על המדינה והרשויות המקומיות לספק חינוך חובה חינם ולקיים מוסדות חינוך. עם זאת, החקיקה אינה מזכירה במפורש מימון הסעות לבתי ספר. פסיקה קודמת קבעה כי הרשויות המקומיות אינן מחויבות לשאת בעלויות הסעת תלמידים, שכן הסעות אינן חלק מהתהליך החינוכי. המקרה בבית המשפט העליון עסק בהורים שרצו שילדיהם ילמדו בבית ספר בקיבוץ סמוך, משום שלטענתם בית הספר המקומי אינו מתאים, שכן הוא מלמד בשפה הערבית ואינו עולה בקנה אחד עם ערכיהם. העותרים ביקשו מהרשות המקומית לממן את הסעות ילדיהם לבית הספר לפי בחירתם. בית המשפט בחן האם בית הספר ביישוב אכן אינו מתאים ומצא כי טענות העותרים אינן משכנעות. שפת ההוראה בבית הספר המקומי היא אמנם ערבית, אך בית הספר בו לומדים ילדי העותרים בקיבוץ מורה בעברית, כלומר נושא השפה אינו ייחודי לבית הספר המקומי. זאת ועוד, טענת העותרים כי תכנית הלימודים של בית הספר המקומי אינה עולה בקנה אחד עם ערכיהם לא נתמכה בראיות כלשהן. בית המשפט התייחס גם לשינוי עמדתה של הרשות המקומית בנוגע למימון ההסעות. בתחילה פנתה הרשות למשרד החינוך בבקשה לתרום לתקצוב, אך בהמשך חזרה בה מבקשתה. בית המשפט מצא כי הרשות המקומית רשאית לשנות את עמדתה, שכן לא פעלה בחוסר סבירות, ואינטרס ההסתמכות של העותרים לא נפגע. לסיכום, קבע בית המשפט כי לרשות המקומית אין חובה לממן את הסעות ילדי העותרים לבית הספר בקיבוץ. העותרים חופשיים לבחור בבית ספר זה, אך אם יעשו כן, עליהם לשאת בעלויות ההסעה בעצמם. לפיכך, עתירתם נדחתה.