סע"ש 19497-04-20

תקציר

פסק הדין נסוב סביב חוקיות מסירת מסמכי בית המשפט לנאשמים היושבים מחוץ לתחום השיפוט של ישראל. השופטת מצטטת בהרחבה את הדין הישראלי ופסקי דין קודמים כדי לתמוך בקביעה כי הדרכים שבהן ניסו התובעים למסור את המסמכים לא היו מספקות. לטענת השופטת, משלוחי התובעים לא עמדו בדרישות המפורטות באמנה בדבר המצאה בחו"ל של כתבי טריבונלים וכתבים שאינם טריבונליים בעניינים אזרחיים או מסחריים, שנחתמה בהאג ביום 15.11.1965. האמנה מבטיחה כי מסירת מסמכים משפטיים בין מדינות שונות מתבצעת באופן שהנמענים מקבלים הודעה בזמן. השופט מדגיש כי המשמעות של מסירת מסמכי בית המשפט חורגת מעבר לעניין טכני; זוהי סוגיה מהותית, שכן היא קובעת את סמכותו של בית המשפט על נאשמים. מאחר שהנאשמים בתיק זה מתגוררים מחוץ לישראל, יש צורך באמצאה חוקית כדי להקנות לבית המשפט בישראל סמכות לדון בתיק. השופטת בוחנת את עניינו של כל אחד מהנתבעים לגופו ומגיעה למסקנה כי ניסיונות המסירה של התובעים לא צלחו מסיבות שונות: המסירה שיועדה לנתבע 2 נשלחה לכתובת הלא נכונה, ונתבעים 2 ו-3 לא אישרו לנמען המסירה להוות נקודת קשר למסמכים משפטיים. באשר לנאשם 5, ניסיון המסירה באמצעות דואר אלקטרוני אינו נחשב תקף על פי הדין הישראלי. יתר על כן, התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שמקבלי המיילים היו מודעים לתביעה. השופטת דנה גם בסמכותו של בית הדין לעבודה על הנתבעים ומזכירה כי חלק מהתביעות נגדם חורגות מסמכותו של בית הדין לעבודה. לפיכך, היתר ההמצאה מבוטל, והתובעים מתבקשים להודיע האם ברצונם לתקן את כתב התביעה ולמסור מחדש את המסמכים לנתבעת 2. פסק הדין מסתיים בקביעה כי הטענות בדבר תחולת הדין הזר על התיק שמורות לנאשם 2 להעלות בשלב מאוחר יותר.