ע"פ 361/70

תקציר

מוסטפא ג'בארה, מורה בכפר מיעוטים, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בארבעה סעיפים של מעשה מגונה בתלמיד קטין. הראיה העיקרית הייתה עדותו של הקטין, שאוששה במקרה אחד בעדותו של מחמוד יוסף מסראווה, שראה את הקורבן נכנס לבית אמו של ג'בארה – שם אירעו התקיפות – באחת ההזדמנויות. ג'בארה הודה במשטרה, אך מאוחר יותר טען כי הודאתו לא ניתנה מרצון. בית המשפט המחוזי קבע כי ההודאה קבילה, שכן היא ניתנה באופן חופשי וללא כפייה. ג'בארה ערער על הרשעתו ועל גזר דינו, והמדינה הגישה ערעור נגדי בטענה שהעונש קל מדי. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים. בית המשפט קבע כי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי ההודאה ניתנה מרצון היא סבירה, למרות לחץ מסוים מצד החוקרים, שכן החלטתו של ג'בארה להודות התקבלה בסופו של דבר מרצון. גם אם ההודאה לא הייתה קבילה, בית המשפט מצא כי עדותה של מסראווה – שאישרה את גרסתה של הקורבן כי ביקרה בבית אמה של ג'בארה – סיפקה אישוש מספק לעדותה של הקורבן בכל ארבעת האישומים. עדות זו, שלא הייתה תלויה במועד ביצוע העבירה, תמכה בגרסתה של הקורבן לאירועים והעניקה אמינות לגרסתה. בית המשפט התייחס גם לקבילותן של ראיות למעשים אחרים, וקבע כי בעוד שראיות כאלה אינן קבילות בדרך כלל, ניתן להתיר אותן אם הן מוכיחות מעשה הקשור ישירות לעבירה. במקרה זה, עדותו של מסראווה על ביקור הקורבן נכנסה לקטגוריה זו, שכן היא ביססה מערכת יחסים בין ג'בארה לקורבן שחרגה מהדינמיקה מורה-תלמיד, וסיפקה הקשר לתקיפות. באשר לגזר הדין, מצא בית המשפט המחוזי כי בית המשפט המחוזי שקל כראוי את נסיבותיו האישיות של ג'בארה, ולפיכך לא יתערב בעונש שהוטל. השופט זוסמן הדגיש כי הדינמיקה מורה-תלמיד שבה בוצעו העבירות היא גורם מחמיר. לפיכך, שני הערעורים נדחו.