דב"ע נה/282 - 3

תקציר

נסוב סביב תביעה אישית שהגיש המשיב, המדינה, נגד המערערת, גב' מנהיים, עובדת משרד השיכון. התביעה מתייחסת לאי המעבר של גב' מנהיים לירושלים בהתאם להסכם קיבוצי שנחתם בשנת 1981 בעקבות העברת בסיס המשרד מתל אביב לירושלים. על פי ההסכם, העובדים היו צריכים לעבור לירושלים עד 31 ביולי 1984, ומי שעשה זאת היה זכאי לסיוע כספי לדיור. גב' מנהיים חתמה על הצהרה על כוונתה לעבור וקיבלה את הסיוע הנ"ל אך לא עברה דירה. המשיב טוען, כי עילת התביעה קמה ביום 31.1.87, לאחר שניתנו מספר ארכות לתקופת המעבר, ועל כן התביעה שהוגשה ביום 9.5.93 אינה חסומה על הסף. מנגד, טוענת המערערת כי תקופת המעבר הראשונית ביום 31.7.84 הייתה המועד המחייב וקמה אז עילת התביעה, שמשמעותה התיישנה. שאלת המפתח הניצבת בפני בית המשפט היא, אפוא, מועד תחילת תקופת ההתיישנות. בית המשפט קבע כי תנאי החוזה, לרבות תקופת המעבר, שונו כדין. הארכת תקופת המעבר נמסרה למערערת והיטיבה עמה, ושתיקתה היוותה השלמה עם השינוי. יתר על כן, סביר להניח שנציגי העובדים הסכימו לשינוי בפגישות עם נציבות שירות המדינה. בית המשפט קבע כי תקופת המעבר המתוקנת הסתיימה ביום 31.1.1987, ולכן התביעה, שהוגשה פחות משבע שנים לאחר מכן, הייתה בגדר הסטטוטורית. לפיכך, הערעור על דחיית התביעה מחמת התיישנות נדחה. עוד ציין בית הדין כי אין צורך להתעמק בשאלה האם סכסוך קיבוצי בין ההסתדרות לבין עובדי משרד השיכון עצר את תקופת ההתיישנות, שכן התביעה אינה חסומה בזמן גם מבלי לדון בשאלה זו. אשר על כן, החלטת בית המשפט המחוזי מתקבלת, וטענת המשיב נותרת בעינה.