עמל"ע 38600-08-10

תקציר

שני ערעורים אוחדו בתיק זה, שניהם נוגעים לעורך דין שהורשע במרמה והפרת אמונים בהליך פלילי. הערר הראשון, שהוגש על ידי הוועדה המחוזית של לשכת עורכי הדין, ביקש לאשר את קביעת בית הדין הארצי למשמעת כי מעשיו של עורך הדין היו מחפירים וכי יש להשעותו למשך 36 חודשים. הערעור השני, שהוגש על ידי עורך הדין, ביקש לבטל הן את קביעת הקלון והן את חומרת העונש. בית המשפט העליון, בשבתו כערכאת ערעור בערכאה זו, הבהיר לראשונה את תפקידו המצומצם כערכאה שלישית בהליכים משמעתיים, המחייב אותו לנהוג באיפוק בהתערבותו בשיקול הדעת הרחב המוקנה לבתי הדין המשמעתיים המקצועיים. בית הדין שב ואישר את העיקרון לפיו בהליכים משמעתיים לא ניתן לחלוק על העובדות שנקבעו בהליך הפלילי. באשר לשאלת הקלון, הסכים בית המשפט עם הערכאות הנמוכות יותר כי מעשיו של עורך הדין, שהיו כרוכים בניצול קשרים עם עובד רשות המסים להשגת יתרון בלתי הוגן ללקוחותיו, אכן היו מחפירים. זאת, בשל אופיים הבלתי מוסרי של מעשיו, שפגעו באמון הציבור במערכת המשפט ובכבודו של מקצוע עריכת הדין. בהתייחסו לסוגיית הענישה קבע בית הדין כי ההשעיה בת השנתיים שהוטלה על ידי בית הדין המשמעתי הארצי מידתית ביחס לחומרת העבירות ולנסיבותיו האישיות של עורך הדין, לרבות גילו והרשעותיו הקודמות. ככלל, בית המשפט דחה את שני הערעורים, תוך שהוא מדגיש את הצורך בהטלת סנקציות מידתיות על עורכי דין שחורגים מכללי ההתנהגות המצופים, תוך התחשבות בנסיבות הספציפיות של כל מקרה. פסק הדין חיזק את העיקרון לפיו הליכים משמעתיים משמשים לשמירה על אמות מידה אתיות בקרב עורכי דין וכי תפקידו של בית המשפט העליון הוא להבטיח שהעונש יהיה בטווח הראוי.