בר"מ 5711/06

תקציר

פסק הדין במקרה זה נסוב סביב פרשנותו ויישומו של סעיף 330 לפקודת העיריות, התשכ"ד-1964, שעניינו פטור מארנונה למבנים שניזוקו או נהרסו. לב העניין הוא האם בניין שאינו ראוי לשימוש אך ניתן לשפצו בעלות סבירה עדיין צריך להיות זכאי לפטור זה. לבתי המשפט הפרוצדורליים היו דעות שונות, כאשר חלקן תמכו במבחן הכדאיות הכלכלית – בחינת עלויות השיפוץ מול שווי הבניין לצורך קבלת הפטור ממס. עם זאת, ההחלטה הסופית במקרה זה דחתה מבחן כלכלי זה, והדגישה כי לשונו ותכליתו של סעיף 330 מתמקדות בשימושיות הנוכחית של הבניין, ולא בפוטנציאל להפוך לשמיש בעת שיפוץ. נפסק כי כל עוד בניין עומד בקריטריונים של "נזק עד כדי כך שלא ניתן לשבת בו", ואין דיירים נוכחים, הוא זכאי לפטור, ללא קשר להיתכנות השיפוץ. פסק דין זה מקיים את העיקרון לפיו אין להטיל מסים מעבר לכוונת המחוקק, בהתאם לזכויות הקניין החוקתיות. לפיכך, הערעורים התקבלו, מה שמחזק את העובדה שהמצב הפיזי הזמני הוא הקובע העיקרי לפטור ממס ולא פוטנציאל שיפוץ פרוספקטיבי. כתוצאה מכך, כל הצדדים שהושפעו מההחלטות הקודמות שהתבססו על המבחן הכלכלי קיבלו סעד מתאים, ובתי המשפט הפרוצדורליים הונחו לבחון מחדש מקרים תוך הקפדה על המצב הפיזי הנוכחי של הנכס.