בג"צ 1685/13

תקציר

פסק הדין המדובר הוא לגבי אזרחית ישראלית שביקשה לרשום את ילדיה כתושבי קבע בישראל לאחר שהתגרשה מבעלה וחזרה מהשטחים. נקודת המחלוקת העיקרית היא האם הילדים יכולים להוכיח כי מרכז חייהם הוא בישראל, שהיא תנאי הכרחי לקבלת אזרחות ישראלית. בית המשפט מכיר בכך שקיימות שתי פרשנויות סבירות להליך הרלוונטי: האחת נתמכת על ידי המשיבים (הרשויות) והשנייה המועדפת על העותרים. עם זאת, השופט קובע כי אין צורך להכריע איזו פרשנות נכונה במקרה זה. הם מבססים זאת על הנסיבות העובדתיות, קרי שהעותרת עיכבה את הסדרת מעמדם של ילדיה במשך כ-12 שנים, דבר המקשה על הוכחת טענתה כי ילדיה התגוררו עמה בישראל בעת חזרתה. עוד מדגישה השופטת כי העותרת הייתה מודעת לזכויותיה וביקשה בעבר להסדיר את מעמדה אך מעולם לא הזכירה את ילדיה. הראיות שהציגה העותרת בנוגע למגורי ילדיה אינן משכנעות, וכוללות רק היתר לימודים ותעודה, בעוד שהמשיבים טוענים כי מגורים רצופים היו מביאים לתיעוד נוסף. יתר על כן, הטעם ההומניטרי העומד מאחורי הנוהל אינו משכנע במקרה זה, שכן מעברה של העותרת לישראל היה עניין של נוחות ולא של הכרח. השופטת מציינת כי לילדים, ובמיוחד לעותרת הבוגרת מס' 2, יש חיים ומשפחה משלהם והם אינם תלויים באמם באותה מידה כבעבר. מטעמים אלה מציעה השופטת לדחות את העתירה מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, ועל כך מוסכמים חבריהם.