עת"מ 41803-11-14

תקציר

המשיב טוען כי יש לדחות את העתירה מכמה טעמים: שיהוי בהגשה, פעולת בית הדין, היעדר סמכות מהותית ואי צירוף משיבים נדרשים. השופטת מסכימה כי חל שיהוי ניכר בהגשה, ונימוקי העותר אינם משכנעים. השופט מסכים גם כי העתירה מהווה מעשה של בית הדין, שכן הטענות והצדדים זהים לעתירה קודמת, שנפסק אחרת. בנוסף, השופט דן בסמכותו המהותית של בית המשפט לדון בשאלות הנוגעות לאכיפה פלילית של דיני התכנון והבנייה ומגיע למסקנה כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון בעניינים אלה. בקשת המדינה לדחות את העתירה בנימוקים אלה מתקבלת. השופטת גם מסכימה עם המשיבים כי היה על העתירה לכלול את בעלי הזכויות בבניין הנדון כמשיבים, ואי עשיית כן מהווה עילה לדחייה. זאת ועוד, השופט בוחן את המצב העובדתי ומסכים עם המשיבים כי העותר לא הביא ראיות מספיקות להפרות של דיני התכנון והבנייה. השופט מדגיש כי חוסר הנוחות של העותר מהמצב אינו מצדיק את הימנעותו מלפעול על פי הנהלים הנדרשים. חזקת תקינות הרשויות, יחד עם היעדר ראיות חותכות, משמעה כי העותר יצטרך לנקוט בצעדים פרוצדורליים נכונים. מאחר שלא עשה כן, העתירה נדחית גם לגופה. לבסוף, השופט מציין כי העותר עדיין יכול לערער על ההחלטה שלא להעמיד לדין ומעודד אותו לעשות זאת בהקדם. לפיכך העתירה נדחית על יסוד הטענות המקדמיות ולגופו של עניין, והעותר מחויב לשלם לכל משיב 15,000 ₪ כהוצאות משפט.