ע"פ 4466/98

תקציר

במקרה זה, המערער הואשם תחילה באונס בנסיבות מחמירות, אך בסופו של דבר זוכה לאחר שהתביעה חזרה בה מכתב האישום. בעקבות הזיכוי תבע המערער פיצוי מהמדינה בגין הוצאות משפט וזמן מעצר, כאמור בסעיף 80(א) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו, מה שהוביל לערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט קבע שני תנאים עיקריים לפי סעיף 80(א): ראשית, יש לזכות אדם או לבטל את כתב האישום נגדו; שנית, אסור שיהיה בסיס להאשמה, או לנסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. התנאי הראשון הוא פורמלי ונוקשה, ומתמקד בזיכוי או בפיטורים, ואילו השני גמיש, ומאפשר לבית המשפט לשקול נסיבות רחבות יותר. בית המשפט בחן את סבירות מעשיה של התביעה וקבע כי לכתב האישום הייתה תשתית ראייתית ראויה מלכתחילה. עם זאת, הפקת ראיות חדשות במהלך המשפט הובילה לנסיגת התביעה. בית המשפט לא מצא רשלנות מצד התביעה טרם הגשת כתב האישום, אך ציין את סבלו של המערער עקב ההליך. בסופו של דבר, החליט בית המשפט כי למרות שההתנהלות הפרוצדורלית של התביעה לא הייתה שגויה, נוכח ביטול כתב האישום שלא הצביע על כל אשמה במערער, ולאחר זיכויו מוצדק, יש הצדקה לפיצוי חלקי. הערעור התקבל בחלקו, ופסק למערערת 25% מהפיצוי וההוצאות המרביים המותרים, כפי שקבע הרשם. בית המשפט הדגיש את האיזון בין הזכות לפיצוי לבין שיקולים של אינטרס ציבורי, והבטיח כי פעולות התביעה יישארו חרוצות והוגנות ללא הרתעה מיותרת מפני התחייבויות כספיות פוטנציאליות. ההתנגדות טענה כי לא היה בסיס להאשמה ולא התקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי, והציעה לדחות את הערעור.