תמ"ש 34835-11-20

תקציר

התובע והמנוח חיו יחד כזוג במשך כ-45 שנה. התובע תובע את הנתבע, בנו של המנוח מנישואים קודמים, בבקשה שיכירו בו כידועים בציבור של המנוח ויקבלו מחצית מהעיזבון, כולל הדירה בה התגוררו. הדירה נרכשה על ידי המנוחה בלבד ונרשמה על שמה בלבד, והתובע לא השתתף ברכישה או בתשלומי המשכנתא, ואף לא נרשם כדייר. למרות שהתובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, חגגו יחד חגים ושיפצו את הדירה יחד, כוונת המנוח הייתה שהתובעת תגור בדירה עד מותו מתוך דאגה לשלומו, ואז הדירה תעבור לבנה (הנתבע). התובע לא הביא ראיות מספיקות הסותרות את פרטי הרישום בטאבו או מוכיחות את כוונת המנוח לחלוק בדירה או בנכסים אחרים. לפיכך, בית המשפט דוחה את תביעת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בדבר שיתוף ספציפי בדירה ובכל הזכויות שנצברו במהלך חייהם המשותפים. בקשת התובע לצו ירושה כדין, לעומת זאת, מתקבלת, ומכירה בו כידוע בציבור, ולכן הוא זכאי למחצית העיזבון. לשני הצדדים יש זכויות בדירה, ומכיוון שאינם יכולים לגור יחד, כל אחד מהצדדים יכול להגיש תביעה לפירוק הסדר שיתוף הדירה. הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 20,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.