ע"פ 410/72

תקציר

מדינת ישראל ערערה על פסק דין של זיכוי בתיק רצח בכוונה תחילה, תוך הסתמכות על ראיה אחת: חוות דעת מומחה בליסטי. המומחה העיד כי קליעים ותרמילי פגזים שנמצאו בזירה נורו מאקדח שהיה בבעלותו של הנאשם. עם זאת, בית המשפט המחוזי זיכה את הנאשם, ומצא את עדות המומחה בלתי משכנעת. בעוד שבית המשפט העליון הכיר בחסרונותיו של המומחה ובהצגה הלקויה של הממצאים, הוא גם הדגיש כי עדות מומחה במדע פורנזי יכולה להיות משכנעת. כדי שעדות כזו תהיה משכנעת, על המומחה ליהנות מאמונו של בית המשפט ולהציג חומר המאפשר לשופטים לגבש את דעתם. במקרה זה, היעדר תיעוד מקיף של המומחה, אמירות לא עקביות והתנגדותו לחשיפת ראיות שעשויות להפשיר ערערו את אמינותו. בית המשפט הגיע למסקנה כי הזיכוי צריך לעמוד בעינו, והדגיש כי זכות הערעור של המדינה צריכה להיות ממומשת רק כאשר נפלה טעות משפטית משמעותית או מסקנה בלתי מבוססת. דחיית הערעור הבטיחה את זכותו של הנאשם למשפט הוגן והדגישה את חשיבות שקיפות עדות המומחה.