ע"א 1212/91

תקציר

במקרה הנדון, המנוח הותיר אחריו שלוש צוואות, כאשר השתיים האחרונות מדירות את אחותו ומשפחתה מחלק בעיזבונו, בהשפעת הזיות הנובעות ממחלת נפשו, ובפרט סכיזופרניה פרנואידית. בית המשפט המחוזי קיבל את חוות דעתה של ד"ר ליטמן, וסבר כי האשליות בדבר רדיפה משפחתית השפיעו על צוואת המנוח ובכך פסל אותה מחמת טעות, בעוד נכסים אחרים נותרו מורשים לקרן לוי. לעומת זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי אי כשירות לערוך צוואה דורשת חוסר יכולת מוכחת להבין את טיבה, כפי שהיא נגזרת מפרשנותו של חוק הירושה. בית המשפט העליון קבע כי העקרונות האנגלו-אמריקאים של כיבוד רצון אמיתי ובחירה חופשית צריכים לגבור, אלא אם מחלת נפש פוגעת באופן משמעותי בשיקול הדעת בעת כתיבת הצוואה. ראיות, כולל הערכה פסיכיאטרית שנעשתה בסמוך לחתימה על הצוואה, הצביעו על כך שלמנוח הייתה היכולת לקבל החלטה רציונלית. לפיכך, דחה בית המשפט העליון את הערעור שכנגד, אישר את הצוואה הסופית ודחה את הטענה כי היא הושפעה מאשליות נפשיות בלבד, ובכך כיבד את כוונותיו המוצהרות של המנוח בנוגע לעיזבונו למרות טענות הפוכות.