ע"א 459/78

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על הבעלות על חומרי בניין וחומרי אינסטלציה שמכרה המערערת למשיבה 1 (חברה). האספקה נועדה לעבודות אינסטלציה שהמשיבה מס' 1 התקשרה עם המשיבה 4 (מדינת ישראל). המערערת תבעה את המשיבים 3-1 (החברה ובעלי מניותיה) בגין אי תשלום וכן עתרה לבית המשפט למתן פסק דין הצהרתי המבסס את זכותה בטובין שסופקו, שהיו בחזקת המשיב 4. בית המשפט המחוזי פסק לטובת המשיבים וקבע כי הטובין עברו לבעלותו של המשיב 4. בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן על ידי השופט ש' לוין, אישר חלקית ודחה חלקית את הערעור. בית המשפט קבע תחילה כי החוזה לאספקת טובין היה בין המערערת לבין המשיב 1, וכי המשיבים 2 ו-3 (בעלי המניות) אינם אחראים. בשאלת הבעלות מצא בית המשפט כי מכירת הטובין למשיב מספר 1 הייתה עסקת מכר ולא חוזה קבלני, וכי הטובין עברו לבעלותו של המשיב 4. על פי עובדות המקרה, המשיב 1 מכר את הסחורה למשיב 4 לפני שהמערערת ביטלה את חוזה המכר מחמת אי תשלום. לפיכך, בעת ההעברה הייתה למשיב מס' 1 זכות בלתי ניתנת לערעור בטובין, ולרוכש בתום לב, המשיב 4, היו זכויות טובות יותר מהמערערת. עוד קבע בית המשפט, כי גם אם ביטול חוזה המכר היה תקף כנגד המשיבה 4, הרי שהאחרונה רכשה את הטובין בנסיבות תקנת השוק, דהיינו בתמורה ובתום לב, וכך יגברו זכויותיה. השופט לוין הוסיף וניתח את השאלה המשפטית האם ומתי יש להעדיף את זכויותיו של צד שלישי (המשיב 4) על פני זכויותיו של מוכר (המערער) הטוען לחזקה בטובין הנמכרים. לאחר שסקר את הגישות בשיטות המשפט השונות, קבע השופט לוין כי על פי הדין הישראלי, זכויותיו של צד שלישי הרוכש את הטובין בתום לב ותמורת ערך, גוברות על זכויותיו של המוכר. כך יהיה גם אם המוכר ביטל את החוזה עקב הפרה, שכן ביטול מביא לתוצאות מחייבות בלבד ולא אוטומטיות. לבסוף, קבע בית המשפט כי מסקנותיו לא הושפעו מפסק דין קודם לכאורה הפוך, שניתן להבחין בו על פי עובדותיו. לפיכך, הערעור התקבל בחלקו ונדחה בחלקו. המשיב 1 חויב לשלם למערערת את שווי הטובין, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.