ב"ל 1301-05-17

תקציר

התובע, שעבד בתקופות שונות כשכיר וכחקלאי עצמאי ובמפעל כימיקלים, טען כי מחלת הריאות החסימתית שלו (COPD) נגרמה כתוצאה מחשיפה לחומרים מסוכנים שונים בעבודה וביקש להכיר במחלתו כפגיעה בעבודה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי מחלתה של התובעת לא הייתה קשורה לעבודה אלא תוצאה של עישון. בית הדין בחן את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים, תוך התחשבות בנטל ההוכחה המוגבר המוטל על התובע כעובד עצמאי. נמצא כי עדותו של התובע לא תמיד הייתה אמינה וכי הוא לא הוכיח די הצורך את חשיפתו לחומרים מסוכנים, בפרט במהלך עבודתו כחקלאי, ואף לא הוכיח כי חשיפה זו הייתה על בסיס קבוע ויומיומי כפי שטען. עוד ציין בית המשפט כי התובע לא הביא ראיות מספקות לחומרים בהם השתמש, לנזקם הפוטנציאלי ולתדירות השימוש בהם, במיוחד לאור העובדה שהצהיר כי לא השתמש בעצמו בציוד מגן כלשהו. כמו כן, בית הדין מצא כי התובע לא עמד בדרישות להוכחת פגיעה בעבודה על פי תיאוריית המיקרוטראומה, החלה על מקרים של פגיעות קלות חוזרות ונשנות. גרסתו של התובע בדבר פעילותו בעבודה וחשיפתו לחומרים לא הייתה עקבית, והוא לא הוכיח די הצורך אינספור פגיעות קלות שגרמו לנזק בלתי ניתן לגילוי עד שהצטבר והוביל למחלתו. באשר לתביעה בגין מחלת מקצוע, ציין בית המשפט כי מחלתו של התובע אינה נופלת בגדר מחלת מקצוע משוערת. התובע לא הוכיח כי נחשף לזרחן אורגני או כי מחלתו אירעה בתוך שנה מיום הפסקת עבודתו, כנדרש בחוק. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעתו של התובע וקבע כי הוא לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. התובע חויב לשלם את הוצאות הנתבע, בסך 4,000 ₪, בתוך 30 יום. לתובע זכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום.