עת"א 27403-03-14

תקציר

העותר, שביצע עבירות ביטחוניות חמורות ואינו מביע חרטה, הגיש עתירה המבקשת מבית המשפט לחייב את המשיב לאפשר למטפל פרטי להיפגש עמו בכלא. העותר טוען כי זהו צעד הכרחי לקראת שיקומו ותנאי מוקדם לדיון חוזר בוועדת השחרורים לבחינת שחרור מוקדם. המשיב טוען כי אין מקום לבקשה, שכן עמדתו הבלתי מעורערת של העותר וחוסר החרטה הופכים את הבקשה לבלתי סבירה ואין כל רלוונטיות בין הליך השיקום הנטען לבין האפשרות לשחרור מוקדם. זאת ועוד, ההחלטה לשלול את כניסתם של מטפלים פרטיים לבתי הסוהר מטעמים ביטחוניים, הסכנה הנשקפת מהעותר ועמדותיו הבלתי משתנות, מחייבות דחיית הבקשה. בית המשפט מסכים עם עמדת המשיב. העתירה מתבססת בעיקרה על הטענה כי נדרשת תכנית שיקום כדי שוועדת השחרורים תדון מחדש בעניינו של העותר, אך בית המשפט מוצא כי שינוי גישה וחרטה הם תנאי סף לכל שיקום משמעותי. המשך סנגורו של העותר על מעשיו וחוסר החרטה שלו הופכים את הציפייה לשינוי כלשהו לבלתי סבירה, ולפיכך אין צורך בתכנית שיקום. בנוסף, בית המשפט אינו יכול לעיין בחומר חסוי שיש בו כדי להוכיח את חוסר החרטה של העותר בשל סירובו של העותר להסכים לבדיקתו. מכאן, שחזקת חוקיותה של הרשות המינהלית עומדת בעינה. בית המשפט מדגיש כי שיקול הדעת לאפשר למטפלים פרטיים להיכנס לבתי הסוהר צריך להיות מופעל באופן הוגן וסביר, ובמקרה זה החלטת המשיב מוצדקת על יסוד נסיבותיו הספציפיות של העותר. לבסוף, בית המשפט מציין כי תכנית שיקום אינה העילה היחידה לדיון חוזר, וסעיף 19(5) לחוק שחרור על תנאי מבית הסוהר מספק הזדמנויות רבות לדיון חוזר ללא אפשרות כזו. לפיכך, העתירה נדחית.