פש"ר 62443-03-19

תקציר

המשיבים, שניהלו חברה וניהלו אותה, מכרו את מרבית המניות בחברה למערערת לאחר שחתמו על הסכם תמ"א 38/1 עם דיירי שני בניינים. המשיבים השקיעו זמן וכסף בחברה, שלטענת המערערת מהווה הלוואה לחברה. המשיבים הגישו תביעה כנגד המערערת, ביקשו להשיב את השקעותיהם והצהירו על זכאותם לחלק מתמורת החברה. המערער, לעומת זאת, טען כי המשיבים חייבים לו כספים וביקש לדחות את התביעה. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים והביא אותם לערער על ההחלטה. ערכאת הערעור, לאחר ששקלה את חומר הראיות ושקלה את טענות הצדדים, קיבלה את הערעור באופן חלקי. נמצא כי המשיבים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס תביעתם להחזר השקעותיהם, אך הצליחו להוכיח את זכאותם ל-25% ממניות החברה. עם זאת, תביעתם לקבלת חלק מתמורת החברה ממכירת דירת גג נדחתה בטרם עת. בנוסף, קבע בית המשפט כי המשיבים חייבים למערערת 145,000 ₪, שכללו הלוואה והשקעות נוספות. המשיבים ניסו לקזז את חובם כנגד עזבונו של המערער, אך בית המשפט דחה בקשה זו בקובעו כי החוב נצבר טרם מתן צו כינוס נכסים. כתוצאה מכך, חויבו המשיבים לשלם לעיזבון המערער 100,000 ₪, כאשר המשיב 2 שילם 45,000 ₪ נוספים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.