ת"א 40546-06-20

תקציר

בית המשפט קבע כי התביעה הכספית על סך 235,134 ₪, המחייבת את הנתבע לפרוע הלוואה בסך 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנצברו ממועד מתן ההלוואה, אינה יכולה לעמוד בשל תקופת ההתיישנות. ההלוואה ניתנה לפרויקט נדל"ן אך לא הוחזרה לאחר שהפרויקט לא יצא לדרך. על פי ההסכם המקורי, מועד פירעון ההלוואה היה ב-1 ביוני 2012. התובעים טוענים כי הנתבע ערב אישית להחזר הלוואה זו, אך הנתבע אינו צד להסכם. בית המשפט מצא כי עילת התביעה קמה במועד פירעון ההלוואה, ולפיכך התביעה שהוגשה ביום 17.6.2020 – שמונה שנים לאחר מכן – התיישנה, שכן היא חורגת מתקופת ההתיישנות בת שבע השנים בתביעות שאינן מקרקעין. זאת ועוד, הערבות האישית הנטענת של הנתבעת, מיום 22.3.2012, פקעה אף היא ביום 22.5.2012, בהתאם לתנאיה. טענת התובעים כי מועד פירעון ההלוואה הוארך ליוני 2014 עומדת בסתירה בכתב תביעתם שלהם, המתייחס למועד פירעון ההלוואה כ-1.6.2012 ולאי מימוש הפרויקט. בית המשפט דחה גם את טענות התובעים בדבר הארכת תקופת ההתיישנות בשל הארכות הפירעון הנטענות של הנתבעת והצגת שיק דחוי, שכן טענות אלה לא הוכחו די הצורך, וניסיונות לתקן את התביעה נדחו. מאחר שתביעות ההלוואה והערבות חסומות בזמן, התובעים אינם יכולים לבקש פירעון באמצעות השיק, שכן לא ניתן להפריד בין הערבות האישית של הנתבע לבין החוב שפג תוקפו. לבסוף, הדגיש בית המשפט כי התרת התביעה תשבש את מאזן האינטרסים בין הצדדים לבין הציבור ותהפוך אותה לבלתי צודקת. אשר על כן, התביעה נדחית על הסף, והתובעים נדרשים לשאת בהוצאות הנתבעת, בסך של 4,500 ₪.