ע"א 4531/10

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם וינברג יכולה לתבוע פיצויים בגין ירידת ערך הנכס שלה, הנובעת מתכנית שקדמה למועד ההפקעה. תחילה דוחה בית המשפט חלק מהטענות המקדמיות שהעלתה וינברג, לא מוצא שיהוי בהגשת התביעה ודוחה את טענותיה ביחס להחלטה קודמת של בג"ץ בתיק. השאלה המרכזית היא, אם כן, האם וינברג יכול להשתמש בהוראת חוק, סעיף 190(א)(1), כדי לתבוע פיצויים על החלקה כולה, כולל חלקים שנועדו מלכתחילה להפקעה. סעיף זה קובע כי לא ניתן להפקיע חלק מהחלקה אם הדבר גורם לירידת ערך החלקה הנותרת. בית המשפט משרטט את התקדים המשפטי המתפתח סביב הוראה זו, ומגיע למסקנה כי ניתן לטעון כי היא חלה בעניינו של וינברג, המזכה אותה בפיצוי בגין החלקה כולה, לרבות ירידת הערך שנגרמה בשלב התכנון. גם טענות הוועדה המקומית כי וינברג לא העלה טענה זו קודם לכן נדחות, שכן סוגיה זו הועלתה בעבר בהתכתבות והוועדה עצמה טענה במפתיע כי וינברג החמיץ את המועד האחרון לתביעת פיצויים. לפיכך, הערעור מתקבל, והתיק מופנה חזרה לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון האם טענתו של וינברג עומדת בדרישות תחולתו של סעיף 190(א)(1). מפסק הדין עולה כי אם תוואי זה יצליח, יוכל להעניק פיצוי לחלקה כולה, לרבות החלק שיועד מלכתחילה להפקעה, ובכך לעקוף את תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים של סעיף 197.