ה"פ 48918-01-15

תקציר

המבקשים טענו כי רכשו זכות הנאה מכוח שנים של שימוש ברצועת קרקע הצמודה לחלקתם. לחילופין, הם טענו כי יש להם רישיון בלתי חוזר להשתמש ברצועה. המשיבים רכשו את החלקה הצמודה מקודמו של המבקש והתנגדו לשימוש שעשו המבקשים ברצועה. השופטת פתחה וציינה כי המבקשים לא הצליחו להוכיח כל זיקה להטבה של שנים, שכן השימוש בקרקע לא הוכח כרצוף במשך שלושים שנה, המינימום הנדרש להטבה מכוח שנים, בשל הסכמתו של קודמם של המבקשים, פיינגולד. לאחר מכן דנה השופטת בטענתם החלופית של המבקשים בדבר רישיון בלתי חוזר. השופטת הסבירה כי פיינגולד אמנם העניק למבקשים רשות להשתמש ברצועה, אך רישיון זה אינו מחייב צדדים שלישיים – במקרה זה, המשיבים – לאחר חקיקת חוק המקרקעין. החוק ניתק את הקשר למשפט האנגלי וקבע כי זכויות במקרקעין יכולות להירכש רק על פי חוק. יתר על כן, הכרה ברישיון בלתי חוזר במקרה זה תעקוף את דרישות חוק המקרקעין לרכישת ריבית טובת הנאה מכוח שנים. השופט הגיע למסקנה כי המבקשים לא רכשו ריבית גמלה מכוח שנים וכי כל רישיון שהיה להם אינו תקף כנגד המשיבים. לפיכך, דחתה השופטת את בקשת הפתיחה של המבקשים וביטלה את צו המניעה המונע מהמשיבים להתערב בשימוש שעושים המבקשים ברצועה. המבקשים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך של 16,000 ₪.