ע"א 682/82

תקציר

במקרה של פוליסת ביטוח תאונות אישיות שהנפיקה חברת הביטוח סהר למערער בשנת 1978, סקר בית המשפט העליון את הנסיבות שבהן תביעת המערער התקבלה תחילה בבית משפט השלום אך בהמשך נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. המערערת, שהייתה מבוטחת בעבר בפוליסת המשיב משנת 1960, סבלה בשנת 1969 משבר ברגל ימין, שהוביל לנכות לצמיתות ולקבלת תגמולי ביטוח. הכיסוי הביטוחי נמשך עד שנת 1975 אך לא חודש עד שנת 1978, שלאחריה עמדה המערערת בפני פוליסה עם סעיף הגבלה המחריג כיסוי לשברים ברגל. חרף שלא עיין בפוליסה, סבל המערער משבר נוסף ברגלו בשנת 1978 והגיש תביעה לתגמולי ביטוח. בית משפט השלום פסק תחילה לטובת המערער, אך בית המשפט המחוזי הפך את ההחלטה וציין את פסקת ההגבלה כעילה לאי כיסוי. המערער ביקש את התערבותו של בית המשפט העליון, בטענה כי הסעיף אינו חלק מהחוזה שקיבל. בית המשפט העליון שקל מספר עקרונות משפטיים, תוך שימת דגש על פרשנות החוזה כנגד המנסח, במיוחד במקרים עמומים, והאם שתיקה או חוסר מעש עם קבלת הפוליסה משמעם קבלת התנאים. בית המשפט בחן גם האם תנאי חוזה הביטוח נמסרו כראוי והאם הסעיף המגביל מהווה תנאי הוגן. בסופו של דבר, בית המשפט העליון צידד במערער, פירש כי פסקת ההגבלה אינה מתיישבת באופן הגיוני עם החרגת הכיסוי לכל שבר ברגל שאינו קשור לפציעתו הישנה והדגיש כי מטרת חוזה הביטוח היא לכסות תאונות בלתי צפויות. לפיכך, קבע בית המשפט כי הסעיף אינו חל על הפגיעה הנוכחית והכריע לטובת המערער, תוך שהוא מורה על פיצוי בהתאם לתנאי הפוליסה בגין נכותו הצמיתה ואובדן עבודתו, וכלל ריבית, הצמדה והוצאות. החלטה זו החזירה את פסק דינו של בית משפט השלום למערערת, והדגישה את חשיבות ניסוח החוזה הברור והציפיות הסבירות בהסכמי ביטוח.