ת"א 64789-06-15

תקציר

פסק הדין דן במעמדם של שוכרים בנכס מסחרי והאם ילדיו של הדייר המקורי נחשבים ל"דיירים דחויים". בית המשפט דוחה תחילה את ניסיונם של הנתבעים להדיר את התובעים, ילדיו של הדייר המקורי, מההליך, שכן הם מוכרים משפטית כשוכרים נגזרים. היא גם דוחה את טענות הנתבעים בדבר שיהוי בהגשת התביעה, כפי שהגישו התובעים במסגרת הזמן המותרת. לגופו של עניין, מציינת השופטת כי התובעים עומדים בתנאים להכרה כדיירים דחויים על פי החוק. בית המשפט דוחה את טענות הנתבעים כי התובעים, שאינם תושבי ישראל, אינם יכולים להיחשב דיירים דחויים, מה גם שאחד מהם מחזיק בתעודת זהות ישראלית, ושניהם יכולים להיכנס לארץ ללא היתר. השופטת מדגישה כי התובעים מנהלים את העסק באמצעות נשותיהם ומעורבים באופן פעיל בפעילותו. מאחר והתובעים מוכרים כשוכרים דחויים, עובר בית המשפט לדון בטענות הנתבעים להפרת הסכם השכירות על ידי השוכר המקורי, דבר שיכול להצדיק פינוי. ההפרות לכאורה כוללות נטישת חוזה השכירות, שיפוצים בלתי מורשים ואי תשלום שכר דירה. באשר לנטישה, בית המשפט קובע כי הדייר המקורי לא נטש את הנכס. מהראיות עולה כי בזמן שכלות בניו של השוכר ניהלו את העסק, הן עשו זאת בשם השוכר ובני משפחתו. העסק פרנס את כל המשפחה, והיעדרותו המזדמנת של השוכר מהחנות לא העידה על נטישה. גם טענת השיפוצים הבלתי מורשים נדחית, שכן בית המשפט מוצא כי השיפוצים לא היו משמעותיים והנתבעים הסכימו להם במשתמע בכך שלא התנגדו למרות שידעו עליהם. באשר לאי תשלום דמי שכירות, מהראיות עולה כי השוכר ניסה לשלם אך הנתבעים סירבו לקבלו. החוק ברור כי משכיר המסרב לקבל שכר דירה אינו יכול לטעון מאוחר יותר לאי תשלום כעילה לפינוי. לסיכום, בית המשפט פוסק לטובת התובעים, מכיר בהם כדיירים דחויים ודוחה את התביעה שכנגד לפינוי. הנתבעים חויבו בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪. פסק הדין יוגש לצדדים בהיעדר טענות נוספות.