ת"א 57413-06-20

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של תביעת לשון הרע. התובעת טענה כי המנוח, שהיה איש ציבור ועובד ציבור, השמיץ אותה בהזדמנויות שונות בכך שכינה אותה בשמות גנאי, וכי הדבר הוביל להרחקתה על ידי הציבור הדתי בשדרות ולהפסדים כספיים עקב הפסקת רכישות מלקוחות דתיים ממנה. הנתבעת, לעומת זאת, טענה כי התובעת התנכלה לה ולמשפחתה במשך חודשים וכי הדברים נאמרו תוך התפרצות רגשית רגעית. השופט פותח ומציין כי שני הצדדים לא הביאו ראיות לטענותיהם, תוך הסתמכות רבה על עדויות עדים שסתרו את הטענות שהועלו בכתבי הטענות. התובעת נמנעה מלהביא עדים לביסוס טענותיה בדבר לשון הרע, אלא התייחסה בעדותה. יתר על כן, הטענות להפסד כספי לא נתמכו בשום ראיה תיעודית. הנתבעת גם לא הצליחה לתמוך את טענותיה בדבר הטרדה מתמשכת בעדויות או בראיות של עדים. בסופו של דבר, השופט מצא כי רק אירוע אחד, שהתרחש בדצמבר 2019, יכול להיחשב לשון הרע, שכן דבריו של המנוח נקלטו בווידיאו ונשמעו בבירור. השופטת ניתחה את האירוע על פי ארבעת שלבי לשון הרע לפי הדין הישראלי והגיעה למסקנה כי דברי המנוח אינם מוגנים תחת אף אחת מההגנות המשפטיות ומהווים לשון הרע. עם זאת, השופטת לא קיבלה את טענת התובע כי מדובר בנזק נרחב, שכן מדובר באירוע חד פעמי שנשמע בעיקר על ידי בני משפחה של הצדדים המעורבים. לפיכך הורתה השופטת לנתבע לשלם לתובע פיצוי כספי בסך 7,000 ש"ח, וכן 2,000 ש"ח שכר טרחת עורך דין ו-1,000 ש"ח הוצאות משפט, שישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. השופט גם העניק לצדדים זכות ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 60 יום.