עמ"נ 35828-02-23

תקציר

פסק הדין מתמקד במחלוקת בין שתי ועדות מקומיות, קרי המערערת והמשיבה מס' 9, בדבר סמכות הדיון בתובענה שהוגשה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. התביעה מתייחסת לתכנית הפוגעת לכאורה במקרקעין של המשיבים 1 עד 8. המערער והמשיב מס' 9 הסכימו קודם לכן כי המערערת תקבל סך של 2500 ₪ עבור כל יחידת דיור שתיבנה על המקרקעין שיועברו לתחום שיפוטו של המשיב מס' 9. הצדדים חלוקים בשאלה האם ההסכם מכסה תשלומי פיצויים. ועדת הערר החליטה שלא לפסוק בסוגיה זו ובמקום זאת הפנתה את הצדדים לערכאה השיפוטית המתאימה. פסק הדין מבהיר כי הערעור יתמקד בשאלה האם צדק המערער בדחיית התביעה שהגישו המשיבים 1 עד 8 מן הטעם שיש להגישה למשיב 9. השופט מדגיש כי התביעה לפי סעיף 197 קשורה לפרסום תכנית פוגענית, ועילת התביעה קמה במועד תחילת התכנית. סעיף זה קובע כי התביעה תוגש למשרדי הוועדה המקומית שבתחום התכנון שלה נערכת התכנית. לפיכך, הוועדה המקומית הרלוונטית היא זו שבתחומה נמצאים המקרקעין שעליהם חלה התכנית. השופט דוחה את טענת המשיב 9 כי יש להגיש את התביעה לוועדה המקומית שבשטחה נמצאת הקרקע הנפגעת, שכן הדבר עומד בסתירה להוראה הברורה בחוק. השופט מפרש את סעיפי החוק וצו התכנון הרלוונטיים, וקובע כי הוועדה המקומית אליה הועברה הקרקע היא הגוף המתאים לטפל בתביעות הקשורות לתכנית, לרבות תביעות לפי סעיף 197. פרשנות זו מבטיחה המשכיות ומונעת מחלוקות על סמכות שיפוט. כמו כן, מדגישה השופטת כי תביעתם של המשיבים 1 עד 8 הועברה למשיב מס' 9 בתוך תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, כך שאין בסיס להגנת התיישנות. עוד מבהירה השופטת כי פסק הדין אינו קובע את פרשנות ההסכם בין המערערת לבין המשיב מס' 9, והמשיבה מס' 9 רשאית להפעיל את סעיף 198 לחוק אם סבורה כי על המערערת לשפותו. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, ועל המערערת להעביר את מסמכי התביעה למשיב מס' 9, אשר ידון בתביעה. המשיבה מס' 9 מחויבת לשאת בהוצאות המערערת והמשיבים 1 עד 8, בסך כולל של 20,000 ₪.