בש"פ 1407/15

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשת רשות ערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר בנוגע למעצרו של אדם המכונה המבקש. המבקש שוחרר בעבר ברישיון לאחר שריצה עונשי מאסר בגין עבירות שונות, בהן סמים, רכוש ואלימות. עם זאת, המבקש נעצר והואשם בעבירת התפרצות לאחר שנכנס לכאורה לדירה הסמוכה לתחנת משטרה שלא כדין. המשיב (ככל הנראה המדינה או בא כוחה) ביקש לעכב את המבקש עד תום ההליכים נגדו. החלטת הערכאה הנמוכה יותר דחתה את בקשת המבקש להשתחרר לצורת מעצר חלופית, כגון השתלבות בקהילה טיפולית. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שדחה אף הוא את הערעור. לאחר מכן הביא המבקש את העניין לערכאה גבוהה יותר, וביקש רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה זו טען המבקש כי טעו הערכאות הנמוכות בכך שלא אפשרו לו להשתלב בקהילה טיפולית, תוך הדגשת רצונו הכן בשיקום וההקפדה על תנאי שחרורו. בנוסף, טען כי משפטו לא נמצא בשלביו הסופיים, כפי שנקבע בערכאות הנמוכות, וקיים סיכוי סביר לזיכוי בשל קשיים משמעותיים בראיות התביעה. כן ביקש המבקש, כחלופה, הקלות נוספות בתנאי מעצר הבית שלו אם בקשתו העיקרית תידחה. בית המשפט העליון, לאחר ששקל את הבקשה, סירב לתת רשות ערעור. הודגש כי הבקשה לא עוררה שאלות משפטיות משמעותיות והתייחסה בעיקר לנסיבותיו הפרטניות של המבקש. בית המשפט גם לא מצא כל פסול בהחלטות הערכאות הנמוכות יותר שיצדיק התערבות. כמו כן, צוין כי הפניית נאשם להליך שיקומי נעשית בדרך כלל בשלב גזר הדין וכי משפטו של המבקש כמעט הסתיים. בית המשפט החליט כי יש להשאיר את ההחלטה על שילוב הפונה בקהילה טיפולית לבית המשפט הדן בהליך העיקרי, במידת הצורך. באשר לבקשת המבקש להקלה נוספת בתנאי מעצר הבית, צוין כי קיימת בקשה תלויה ועומדת בעניין זה בבית משפט השלום. לפיכך, השיפוט העליון לא ראה מקום להתייחס לכך. כתוצאה מכך, נדחתה בקשת רשות הערעור.