ת"א 23395-11-20

תקציר

לאחר בחינה מדוקדקת של הטענות והראיות שהציגו הצדדים, החליטה השופטת כי תביעת התובעים בדבר הסדרת הקרקע בשנת 1946 נדחית. השופטת הבהירה כי הטענות בדבר זכויות סבם של התובעים טרם הסדר הפשרה בטלות בשל עקרון הסופיות. עוד טענו התובעים כי זכויותיהם נובעות מהסכם רכישה מיום 13.5.1947, שלא סותר את הסדר הפשרה, ועל כן לא ניתן לדחות טענה זו מאותה עילה. עוד קבעה השופטת כי אי הבאת ראיות בדבר זכויות התובעים במקרקעין, כמו גם צווי הירושה, אינה מצדיקה את דחיית התביעה בשלב זה. עם זאת, השופטת קיבלה את טענת הנתבעים בדבר תקופת ההתיישנות, המהווה מכשול משפטי שהתובעים לא הצליחו להתגבר עליו. המקרקעין המדוברים נרשמו על שם הנתבעים לפני עשרות שנים, בשנות החמישים, ותקופת ההתיישנות במקרים כאלה היא 25 שנה. התובעים לא העלו כל טענה נגדית תקפה לעניין תקופת ההתיישנות, ועל כן התביעה נדחית בעילות אלה. זאת ועוד, השופטת ציינה כי טענות אחרות שהעלו התובעים, כגון אי מימוש מטרת ההפקעה, לא פורטו בכתב התביעה ולא ניתן להתייחס אליהן. ככלל, פסק הדין מורה על מחיקת התביעה מחמת התיישנות, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.